בניה נולד וגדל בקרני שומרון. הוא בחר להתגייס לשריון מתוך אידיאולוגיה, למרות שיכול היה להתגייס ליחידות המיוחדות. בניה טען ש"בשריון צריכים חבר'ה איכותיים". הוא היה לוחם וקצין מצטיין. אהב את השריון ואת הטנקים. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, בניה היה בחופשה. כששמע על המלחמה הפסיק את החופשה וחזר לצבא. הוא היה מאלה שמתנדבים עד הסוף, שמוכנים לתת הכל למען המשימה. לא יכול היה להישאר בבית. בניה התייצב במפקדת חטיבה 401 והתעקש לקבל תפקיד.
הוא התעקש להיכנס פנימה, לתוך לבנון, לקחת חלק במלחמה. הוא יכול היה להיות בתפקיד עורפי, אבל סירב. בניה ריכז סביבו צוות ובנה כוח. "כוח בניה"
קראו להם בקשר. שם שאומר הכל.
שבועיים עסק כוח בניה בחילוץ נפגעים תוך סיכון חיים. הכוח נכנס שוב ושוב תחת אש אל תוך התופת, ביצע פעולות חילוץ מורכבות ומסוכנות, הציל חיי פצועים, פינה נפגעים והעביר מזון ותחמושת לכוחות הלוחמים.
במוצאי שבת, 12 באוגוסט, בשעותיה האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, עשה כוח בניה את דרכו למשימת חילוץ של טנק פגוע בחר'בת אל־כסייף, בגזרה המזרחית בלבנון. טיל נ"ט שירה חיזבאללה פגע בטנק של בניה.
בניה נהרג. יחד איתו נהרגו סמל ראשון אלכס (סאשה) בונימוביץ', סמל ראשון אדם גורן וסמל ראשון אורי גרוסמן. בניה התעקש לממש את רוח ההתנדבות, התרומה, היוזמה, השליחות, הרצון להיות חלק מדבר משמעותי. הוא לקח על עצמו סיכון, בחר להיות בקו האש ובסופו של דבר נהרג.
שנתיים אחרי המלחמה עמדתי בראש משלחת "עדים במדים" של צה"ל לפולין. הצטרפה אלינו חגית, אמו של בניה. גם בניה נסע לפולין, כשהיה בקורס קצינים. את רישומיו מהמסע תיעד ביומן. הוא לא סיפר לאיש עליו. במהלך השבעה על מותו נכנסה חגית לחדרו ומצאה מחברת חומה ובתוכה הדברים שכתב.
בניה כתב בפולין כנכד של ניצולי שואה וכקצין לעתיד בצה"ל. "בטיקטין, בטרבלינקה", כתב, "אני חש שאני דורך על מתים... והמוות מלווה בכל. אך אני יודע שהמוות הזה הוליד חיים... החיים האלה הקנו לי את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל... החיים האלה הקנו לי את הזכות לייצג, כחייל יהודי מארץ ישראל, את כל אלה שהיו ואינם ואת אלה שישנם". דרך המכתבים והסיפורים הכרתי אותו לעומק: רגיש, מעמיק וצנוע. אדם שהיה מוכן לתרום למען הכלל ופחות דאג לעצמו.
הכותב הוא מפקד פיקוד הדרום.