יום הולדת 70 - הזדמנות להגדרה מחדש של נושאים מרכזיים בחיינו

לאחר נאום בר אילן של בנימין נתניהו, ייחסו לבני בגין את האמירה “עדיף ראש ממשלה המדבר על שתי מדינות ואינו מאמין בכך, על פני ראש ממשלה המדבר על פתרון שתי המדינות וגם מאמין בו". כיום גם אנשי שמאל מובהקים מצטרפים להערכה שפתרון שתי המדינות הפך למס שפתיים. רבים שהאמינו בפתרון זה בעבר וממשיכים לנופף בו בעיקר בהיעדר פתרון אחר, מודעים לכך שזהו תרחיש שלעולם לא ימומש.
 

בשטח שחבר הלאומים ייחד לבית הלאומי היהודי, בין גבול עיראק לים התיכון, חיים מיליוני ערבים בעלי אזרחות ירדנית או ישראלית, המגדירים עצמם כפלסטינים. 90% מהפלסטינים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון נהנים מאוטונומיה, מרווחה כלכלית יחסית ומפריחה השכלתית חסרת תקדים. בעתיד הם יצטרכו למצוא פתרון שיאפשר להם לקבל אזרחות מלאה במדינה שעם ערכיה וסמליה יבחרו להזדהות. ייתכן שזה יהיה במסגרת קונפדרטיבית, ייתכן שיימצא פתרון אחר. דבר אחד בטוח: זה לא יהיה במסגרת מדינת פלסטין העצמאית לצד מדינת ישראל. 

 

בגיל 70 הגיע הזמן להוריד את הווליום של הוויכוח המתלהם והעשיר בדמגוגיה סביב האקטיביזם השיפוטי וההפרדה הראויה בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת והמבצעת. זה אבסורד שהצעת היועמ"ש, המקנה לכנסת זכות לחקיקה עוקפת בג"ץ ברוב מיוחס של 70 ח"כים, היא כשרה, ואילו ברוב מיוחס של 61 ח"כים היא פסולה. כיצד רוב מיוחס של 61 ח"כים מספיק לחקיקת חוקי היסוד של מדינת ישראל, אבל כשמדובר בחוק עוקף בג"ץ, רוב כזה מהווה קריאת תגר מסוכנת על שלטון החוק?
 

אם נעיף מבט לאחור, נגלה שבימי יצחק אולשן, שמעון אגרנט, משה לנדאו ומאיר שמגר, כאשר לא עלה על דעת שופטי בית המשפט העליון להסמיך את עצמם לבטל חקיקה מעשה ידי הריבון, מעולם לא עלתה טענה שישראל איננה מדינת חוק. להפך, בזמנם זכה העליון לאמון רחב מצד הציבור ומראש הממשלה. אז נטבע המונח: “יש שופטים בירושלים". נשיאי העליון ידעו להציב סייגים לרשות השופטת ולרסן את כוחה, לבל תהפוך לקובעת המדיניות במקום הממשלה והכנסת. כאשר מצאו לנכון, המליצו לכנסת לתקן את החוק והחזירו לפתחה נושאים שנויים במחלוקת פוליטית. במרבית המקרים הרימה הכנסת את הכפפה וסתמה לקונות בחקיקה. 
 

זו בעיני התנהלות נאותה במדינה מתוקנת. כל רשות פועלת בתחום סמכותה ומתייחסת בכבוד לרשות האחרת. במציאות של היום צריך לפעול על מנת להחזיר את הכוח לריבון, היא הכנסת, הנבחרת על ידי העם. כאשר מדברים על רוב מיוחס לחקיקת חוק עוקף בג"ץ, צריך באותה נשימה לדבר על רוב מיוחס של שופטים לביטול חקיקה. 
 

בסופו של דבר, בישראל מתקיים שלטון דמוקרטי ולא אריסטוקרטי. הכנסת נבחרת על ידי העם, ונציגיה הם מיופי כוחו לניהול המדינה ולא השופטים, הנבחרים על ידי ועדה של תשעה אנשים. כל אזרח המעוניין להצטרף אל קובעי המדיניות ולהמיר את גלימת פרשן החוק במושב בבית המחוקקים - רשאי להציג את מועמדותו ולהיבחר לכנסת.

 
 

מדברים על חשש ממלחמה. זו טעות: המלחמה כבר כאן. מלחמה שבה לאויב יש יתרון שהוא מתאפק מלממשו, רק משום שאיפוק מקנה לו יכולת להגדיל את היתרון. ישראל נתונה במלחמה עם איראן, שמטרתה המוצהרת והמוכרזת היא להשמיד את מדינתנו. עם כל הכבוד לאהוד אולמרט, לציפי לבני ולעמיר פרץ, המלחמה האחרונה בלבנון הסתיימה בכישלון צורב. לסיים מלחמה כשלמוצב הקדמי של איראן בלבנון נותרים עשרות אלפי טילים שמישים, זה כמו לסיים ניתוח להסרת גידול סרטני כשחלק ניכר מהגידול עדיין בגוף המנותח.
 

היתרון שאיראן מנסה להעמיק, ובגינו היא מקיימת הפוגה מבצעית בצפון, הוא יכולותיה הקרקעיות בגבולות ישראל, ובייחוד היכולת לשגר אלפי טילים לטווח קצר. יכולת ששום מערכת הגנה לא תצליח לחסום הרמטית. לצד פעילותה בלבנון באמצעות חיזבאללה, פועלת איראן ליצירת בסיסים מתוחכמים בהרבה בסוריה וליצירת כוחות ריתוק בעזה, ביהודה ושומרון ואפילו בקרב ערביי ישראל.
 

אם נוסיף לכל אלו את החתירה הבלתי פוסקת שלה להשגת נשק גרעיני, הרי שמלחמה באיראן צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות המדיני והצבאי של ישראל, תוך חתירה ליצירת פרק חדש משלנו במשוואה. גם אנחנו צריכים מוצבים קדמיים הנושקים לגבולותיה של איראן. לכן צריך לשקול מחדש את יחסינו עם טורקיה ולחתור להידוקה והעמקתה של הברית ההיסטורית עם האומה הכורדית, כדי ליצור בסיס קרקעי על גבול איראן. הרתעה וטילים ארוכי טווח הם נשק יום הדין. ישראל זקוקה לאופציות ביניים אפקטיביות וזולות יותר.

 

בנפול רעיון הנפל של שתי המדינות, הגיעה העת לחדש במלוא התנופה את המאמץ ההתיישבותי בארץ ישראל. לא רק בגליל ובנגב, אלא גם בלב הארץ: בשומרון, ביהודה ובראש ובראשונה במזרח ירושלים. בשטחי C, המצויים בשליטה ישראלית מלאה, כמעט אין אוכלוסייה ערבית, והממשלה צריכה לקדם את החלת החוק הישראלי באזורים אלו.

יש נושאים שהם מעבר לפוליטיקה. מעבר להליכה על בהונות מול ארדואן. ואפילו מעבר לקושי מול ידידתנו אזרבייג'ן. שואת יהודי אירופה היא אירוע שאינו בר־השוואה, אך הוא גם מטיל עלינו צווים מוסריים, כמו לא להעדיף שיקולים פרגמטיים על שיקולים מוסריים. 
 

בשורה התחתונה, במלחמת העולם הראשונה נרצחו על ידי האימפריה העותמאנית מיליון וחצי ארמנים, מתוך כוונה למחות את האומה הארמנית מעל פני האדמה. לכן חרף היעדר הממד המפלצתי של התכנון בדם קר והיעילות התעשייתית, וחרף העובדה שבין הטורקים לארמנים הייתה היסטוריה עקובה מדם של מלחמות ומעשי זוועה הדדיים, עלינו להכיר בשואה הארמנית.