האם קריסת הסכם הגירוש למדינה שלישית מחייבת את ישראל להניף דגל לבן במאבקה להוצאת רבבות מסתננים שחדרו לשטחה באופן בלתי חוקי? רוב אזרחי ישראל מבינים היטב שאין כל סיבה שנשלים עם יצירת קהילת מיעוט אפריקאית גדולה וקבועה של מהגרי עבודה בלתי חוקיים. בעידן של נדידת אוכלוסיות אדירה מצויה ישראל כאי מערבי, שבו רמת חיים גבוהה, בלב אזור רחב של עולם שלישי. זה יצר וייצור פיתוי גדול לחדור לשטחה על מנת למצוא בה חיים טובים יותר.
הארגונים המסייעים למסתננים האפריקאים ומוציאים דיבת ישראל בעולם טוענים שהסיבה ל"רדיפתם" כביכול היא צבע עורם. זהו שקר גס. רק בשנה שעברה ישראל גירשה מתחומה, למשל - 3,361 אוקראינים, 844 גיאורגים ומאות נוספים של רוסים ומולדובים. המסתננים מסודן ומאריתריאה דווקא זכו בישראל ליחס מועדף בכך שנמנעה עד כה הרחקה כפויה לארצותיהם ולא נאכף איסור העבודה (למעט כלפי שוהי מתקן חולות). מאחר שאין להם זיקה כלשהי לישראל, שאליה חדרו באופן בלתי חוקי (כמהגרי עבודה ולא כפליטים), נשאלות השאלות: מדוע יש להשלים עם רצונם להשתקע כאן? ומה תהיה משמעותו של תקדים זה?
המאבק נגד המסתננים ידע בשנים האחרונות משברים, רובם עקב פסיקות בג"ץ, שפסל ברציפות הוראות שלושה חוקים שונים שהובילו שלושה שרי פנים שונים. כל משבר גם יוצר עמו הזדמנות לפעולה. משבר כזה התחולל בעקבות ביטול חוק המסתננים הראשון (שנחקק בתקופת קודמי בתפקיד - שר הפנים אלי ישי) והוראת בג"ץ לשחרר את המסתננים ששהו אז במאסר תוך 90 יום. כשר פנים יזמתי חבילת צעדים ובהם חוק חדש, הקמת מתקן השהייה למסתננים ב"חולות" והרחקת אלפי מסתננים אליו, הגדלת התמריץ הכספי ליציאתם מהארץ ועוד. המדיניות החדשה הביאה לתוצאות מיידיות: תוך שלושה חודשים בלבד עזבו אז את ישראל מרצונם למעלה מ־4,000 מסתננים, רובם למדינות המוצא שלהם. המסתננים יצאו להפגין בכיכר רבין ושבתו מעבודה לאות מחאה, ולתושביהם המקוריים של שכונות דרום תל אביב שבה התקווה.
בעקבות הדיון בבג"ץ שהתקיים בתחילת אפריל 2014 וביתר שאת מאז פסיקתו בספטמבר באותה שנה, הואט דרמטית קצב היציאה. אך חשוב לציין: חרף כל המכשולים - עזבו את ישראל במצטבר כ־23 אלף מסתננים (!) במהלך השנים. המשוואה הייתה ועודנה פשוטה: בשעה שהמסתננים מאמינים שיצליחו להישאר בארץ - הם נאחזים. כאשר יש מדיניות נחושה המבטאת רצון למנוע זאת - מתחיל כרסום בכוח הרצון שמחולל תנועת עזיבה.
# # #
למרות כל הקשיים והמורכבות, באמצעות נחישות ישראל עדיין יכולה וצריכה לחולל פעם נוספת את התפנית הנדרשת. לשם כך יש לנקוט ארבעה מהלכים במקביל:
• אריתריאים - לאריתריאה. בעבר התפיסה הרווחת הייתה שלא ניתן להרחיק באופן כפוי אריתריאים למולדתם, לנוכח צפי לסכנת חיים או לפחות עונשי מאסר כבדים. לכן נאלצה ישראל להסתפק במדיניות של עידוד יציאה מרצון או הפתרון של מדינה שלישית. אולם בשנה האחרונה הולכת ומשתנה תפיסה זו בעולם המערבי. בדצמבר 2016 פרסם ה־EASO, גוף המחקר הרשמי של האיחוד האירופי, דוח שלפיו לא נשקפת סכנה למי שעזב את אריתריאה באופן לא חוקי, והוא צפוי לתשלום מס של 2% מהכנסתו בחו"ל ולחתימה על טופס חרטה. ביוני 2017 פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם כי ניתן לגרש אזרח אריתריאי שערק מהצבא חזרה לארצו, כיוון שהשבתו לא תעמיד אותו בסכנה. כשלושה חודשים לאחר מכן קבע בית המשפט הפדרלי של שווייץ שאין סכנה בגירוש חזרה של מבקשת מקלט, אשר טענה כי ערקה משירותה הצבאי שם. הדבר המתבקש כעת: ביטול "ההגנה הקבוצתית" מגירוש, שממנה נהנים נתיני אריתריאה בישראל.
עדיין יהיה צורך לבחון כל בקשת מקלט ולוודא שאין סכנה ספציפית למגורש לאריתריאה, אך יבוטל האיסור הכללי להרחיק באופן כפוי את אזרחיה. אם ניתן יהיה ללכת בדרך המלך הזאת - זה יהיה שינוי אסטרטגי, בהתחשב בכך שרוב המסתננים האפריקאים שנותרו בארץ הם אזרחי אריתריאה.
• חקיקת פסקת התגברות. הצורך בחקיקת "חוק יסוד: החקיקה", הכולל פסקת התגברות (בדומה למודל הקנדי), חשוב לישראל מטעמים רבים. עדיף כמובן, אם ניתן, לחוקק הסדר חוקתי רחב והיסטורי שיעגן את סמכויות וכוחות הרשות השופטת והמחוקקת בכל הנוגע לביקורת שיפוטית חוקתית ויכולת ההתגברות עליה. אולם אם אין אפשרות לגבש רוב פרלמנטרי למהלך חשוב זה כעת - יש לחוקק ללא דיחוי פסקת התגברות נקודתית בסוגיית הכלים להתמודדות עם בעיית המסתננים, על בסיס ההסדרים שנקבעו בחוק המסתננים בסוף 2013 ונפסלו ב־2014. תקדים למהלך דומה היה בשנות ה־90, כאשר ממשלת רבין חוקקה התגברות על הוראות "חוק יסוד: חופש העיסוק" בנושא איסור יבוא בשר לא כשר.
•פתיחתו מחדש של מתקן השהייה למסתננים ב"חולות". החלטת הממשלה על סגירתו לפני מספר חודשים הייתה שגויה מיסודה וקצרת ראות. הוא היה ועודנו כלי חשוב בהתמודדות עם התופעה ממספר טעמים: הרחקת מסתננים ממרכזי הערים (לרבות גורמים בעייתיים בהיבטי הסדר וביטחון הציבור), אכיפת איסור העבודה (הדלק שמניע הגירה זו) ועידוד לעזיבה מרצון. אדרבא: יש תוכנית מוכנה להכפלת קיבולת המתקן, ונכון יהיה לבצעה.
• אכיפת "חוק הפיקדון". יזמתי בשעתו את חקיקתו, והוא מחייב הפקדת 20% ממשכורתם של מסתננים בקרן שהמדינה תקים. כספים אלה אמורים המסתננים לקבל רק עם יציאתם מישראל - תמריץ משמעותי נוסף לעזיבה.
# # #
החלטה וביצוע מהירים של מהלכים אלה, בנוסף לצעדים נוספים - ישנו את המצב מיסודו. בעידן שבו אנו חיים, המאבק נגד הגירה בלתי חוקית הוא מאבק מתמיד, מורכב ומפרך ומנת חלקה של כל מדינה מערבית. מאבק נחוש מרחיק הגירה פוטנציאלית כזאת, בעוד רפיון מעודד אותה. ישראל, כמדינתו היחידה של העם היהודי, חייבת להמשיך להיאבק למען עתידה ושמירת צביונה.
הכותב כיהן בתפקיד שר הפנים של ישראל בשנים 2013־2014