הייתי שם. הייתי שם לפני 20 שנה, חייל בחופשה אחרי חודש בלבנון שרק רצה לראות את אהובתו הירושלמית מנצחת וזוכה באליפות על חשבון הפועל ת"א. רציתי ניצחון, אבל קיבלתי היסטוריה, או יותר נכון קיבלתי את המשחק הכדורגל החברתי הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שיש לו קשר עמוק גם למה שמתרחש בהוויה הפוליטית-חברתית של ישראל היום.
בדקות האחרונות של המשחק ההוא, אחרי הגול המפורסם של אלמוג חזן ובעודי קופץ מיואש ביציע הדרומי המכוער של אצטדיון קרית אליעזר עליו השלום, לא בדיוק הבנתי מה קרה. לא באמת חשבתי ששחקני הפועל בית שאן נתנו את המשחק לשחקני בית"ר, תיארתי לעצמי שזה עוד אחת מהגחמות ההזויות של אוהדי הפועל בתקשורת (הו, הו כמה שיש כאלה בתקשורת). תמיד הם היו קבוצה כזאת של בכיינים. מילא. אבל כמה שנים מאוחר יותר, בעודי עובד כדובר עיריית בית שאן וגר מספר שנים בעיר המקסימה הזאת, יצא לי לדבר עם אחד השחקנים ששיחק על המגרש באותו משחק.
"תגיד", אמרתי לו, "מה באמת היה שם? מכרתם את המשחק?". הבחור חייך. "נראה לך שמכרנו?", הוא שאל, "ממש לא, אבל נראה לך שבאמת נתאמץ בשביל הפועל ואוהדיה שלועגים לנו ולהורים שלנו כל החיים? נראה לך שאחרי שידענו שנשארו ליגה, נתאמץ בשביל אלה מהקיבוצים מסביב לבית שאן שאוהדים את הפועל וראו בהורים שלנו שואבי המים וחוטבי העצים שלהם? שלעגו לנו? שלא נתנו לנו להיכנס לבריכות שלהם? בחיים לא. זאת הייתה הנקמה שלנו בהם".
'משחק השרוכים', כפי שמכנה אותו התקשורת, לא היה באמת כזה. בתכל'ס, איתן טייב האומלל אפילו לא שרך שרוכיו בזמן המהלך. זאת המצאה וכותרת שנתנו למשחק אוהדי הפועל בתקשורת. אבל הוא כן היה משחק חברתי ופוליטי. הוא כן היה סוג של נקמה של ילדי בית שאן באנשים שלעגו להם ולהוריהם כל החיים. בדיוק כמו שבמערכות הבחירות האחרונות צועדים מאות אלפים להצביע נגד האנשים שלועגים להם וקוראים להם מנשקי מזוזות וקמעות ולאו דווקא בעד מישהו אחר. דווקא, זה כל הסיפור, במשחק הזה ובפוליטיקה הישראלית.
רוב התקשורת הישראלית כל כך מרוכזת בעצמה ובמה שמתרחש בסביבה הקרובה שלה בתל אביב, שהיא לא הייתה ערה אז לתחושות של שחקני הפועל בית שאן והיא לא ערה היום לתחושות של תושבי הפריפריה שפשוט עושים דווקא ולא מוכנים שאלה שמשפילים אותם ולועגים להם, יהיו שמחים. באו שחקני כדורגל, יכלו לנקום במו רגליהם את נקמת הוריהם המושפלים ובאמת חשבתם שהם יתאמצו בשביל הפועל ת"א?
לא הרבה נחשפו למה שקרה אחרי המשחק וגם שנים לאחריו, בעצם עד היום. איתן טייב, שחקנה המצטיין של הפועל בית שאן שילם מחיר אישי כבד, סבל מאיומים, קללות, נאצות והפחדות. הילכו עליו ועל בני משפחתו אימים והכל בגיבוי ובשתיקה מכוערת של תקשורת הספורט העלובה של ישראל, שבחלקה הגדול אוהד את הפועל.
הפועל בית שאן התרסקה מאז. הדה לגיטימציה שנעשה לקבוצה ולעיר כולה ממשיך עד היום (פעם שמעתי שדרן רדיו, אוהד הפועל, תושב אחד הקיבוצים בצפון, אומר בשידור חי, ומבלי שאף אחד לא יסתום לו את הפה, שהוא לא רוצה רק שהפועל בית שאן תתפרק אלא שכל תושבי העיר יסבלו). אוהדי הפועל, קוראים לבית שאן 'עיר ענייה מלאה בשרוכים' בלעג ובהתנשאות אופיינים.
פעם אחת, לאחר ששחקן קריית שמונה דאז ותושב בית שאן, שיר צדק, עשה טעות במשחק נגד בית"ר, הוקדש טור שלם באחד מכלי התקשורת לכך שהוא בית שאני שרגיל לתת משחקים לבית"ר. השנאה החולנית הזאת היא בלתי נתפסת. עד היום. רק שלא יתפלאו, אותם מלגלגים ושונאים אובססיביים, שמערבבים בין שנאתם הספורטיבית לשנאתם הפוליטית והחברתית, אם הנקמה תבוא שוב ושוב ושוב ואם לא על המגרש, שהרי הפועל בית שאן לא תחזור לליגת העל, אז יהיה זה שוב ושוב בבחירות לכנסת. שהרי בסופו של דבר, המשחק הזה לא באמת היה משחק כדורגל, אלא משחק אליו התנקזו כל הפצעים שעדיין מדממים בחברה הישראלית ולא מצליחים להתאחות.