אזרחי לבנון הלכו אתמול לקלפיות להצביע בבחירות כלליות לפרלמנט, בפעם הראשונה מזה תשע שנים. הבחירות הקודמות התקיימו ב־2009, ומאז נדחו שוב ושוב בגין משברים פוליטיים כרוניים וחוסר יכולת להגיע להסכמה על שיטת הבחירות. לפי חוק הבחירות החדש, נציגי הפרלמנט הלבנוני ייבחרו בשיטה סבוכה, המשלבת בחירות יחסיות ואישיות. המדינה חולקה מחדש ל־15 מחוזות בחירה, ובכל אחד מהם יטילו המצביעים שני פתקים שונים לקלפי: פתק אחד לרשימה, ופתק שני למועמד המועדף עליהם בתוך הרשימה. לכל מחוז מוקצה מספר מסויים של מושבים בפרלמנט, שיחולקו, כמו בעבר, לפי מפתח דתי ועדתי.
שיטת הבחירות המסובכת מקשה לחזות את התוצאות. אולם בכל מקרה קשה להאמין שאלו יאתגרו את המבנים הפוליטיים המעצבים את פניה של ארץ הארזים. איש מהצדדים בלבנון לא מעוניין לחזור למלחמת האזרחים, ולפיכך – לא משנה מה יחליטו המצביעים – לא ייערכו רפורמות משמעותיות בלי הסכמת כל הסיעות העיקריות. במקרה שבכל זאת יפרוץ עימות, חיזבאללה הוא הכוח החמוש והחזק ביותר, ללא כל תחרות. יריביו יודעים זאת היטב, ולכן לא יוכלו לפרקו מנשקו או להמרות את פיו יתר על המידה בנושא מדיניות החוץ.
גם המעצמות הזרות המעורבות בענייני לבנון לא יעצרו את נשימתן לקראת הבחירות. ראש הממשלה סעד חרירי וחבריו, בעלי הברית המקומיים של סעודיה, לא יוכלו להטות את ארץ הארזים לכיוון סעודי או להפסיק את ההשפעה האיראנית במדינה ללא עימות עם חיזבאללה – דבר שאיש מהם לא מוכן לעשות.
התמרונים הפוליטיים המגושמים של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, שניסה “לעצור” את חרירי, ראש ממשלת לבנון, בזמן ביקור בריאד ולכפות עליו להתפטר, נכשלו באופן מחפיר. גם ניסיונה של סעודיה לעצור את קו האשראי ללבנון לא הצליח להחליש את תומכי איראן במדינה. נראה כי השפעתה בלבנון תמשיך ותדעך, בעוד זו של איראן תלך ותתעצם.
אולם אלו שרואים באייתוללות מטהרן את שליטיה הבלתי מעורערים של לבנון, טועים אף הם. חיזבאללה היא כוח חזק בפוליטיקה הלבנונית, אך היא חייבת להתייעץ ולהתחשב בדעתם של אינספור בעלי ברית, רבים מהם נוצרים מארונים. היא אינה בובה על חוט שמקבלת הוראות מאיראן, אלא קליינט איראני חשוב שיש לו אינטרסים מקומיים משלו. אם יש חוק בפוליטיקה הלבנונית לדורותיה, הרי הוא שאיש אינו יכול לשלוט בארץ הארזים לבדו.
לבסוף, גם מבחינת ישראל סביר שלא יהיה שינוי משמעותי. ירושלים חדלה להיות גורם משמעותי בפוליטיקה הלבנונית עוד בשנות השמונים, וביתר שאת לאחר הבגידה באנשי צד”ל בזמן הנסיגה בשנת 2000. תוצאות המלחמה ב־2006 נתפסו כניצחון לחיזבאללה, וריסקו את אחרוני תומכיה של ישראל בלבנון. כל חלקי המערכת הפוליטית הלבנונית רואים את ישראל כאויב, אולם מעטים מעוניינים בעימות איתה. סביר כי המלחמה הקרה בגבול הצפון תמשיך, עד שהסלמה אזורית תבעיר את חביות אבק השריפה, אם וכאשר.
אין פירוש הדבר שהבחירות בלבנון צפויות, לא מעניינות או חסרות משמעות לאזרחי המדינה. הפוליטיקה הלבנונית סוערת וגועשת, העימות הפנימי בארץ הארזים רק יחריף בעקבות הבחירות, וסביר שנראה עוד כמה וכמה משברים פנימיים ומהפכים שלטוניים. לא לחינם הגדירו משקיפים מסויימים את הבחירות בלבנון כ”רכבת הרים”. אולם, מבחינת המערכת האזורית, זו דוהרת פול־גז בניוטרל.
הכותב הוא היסטוריון צבאי ומרצה בחוגים להיסטוריה וללימודי אסיה באוניברסיטה העברית