ירושלים היא עיר "בירתית" לא פחות מאחיותיה הגדולות בעולם. הפוטנציאל, כפי שמחנך חמור סבר היה אומר, נמצא בה. ועוד איך. היא העיר היחידה בישראל שבה יש אפשרות לתושביה להסתובב כתיירים. שלא לדבר על ההיסטוריה העשירה שלה. ירושלים מעולם לא ניסתה למצוא חן. הטופוגרפיה שלה מתקוממת נגד כל המרתונים ומרוצי האופניים שמתקיימים בה ומנתקים לנו את זרם החיים. אולי זאת הסיבה שרק בה מתרחש סינדרום ירושלים. מי שמגיע לכאן שונא אותה, מתאהב בה או מאבד את שפיותו. אולי זאת הסיבה לכך שמה שלא עושים בענייני התחבורה - קשה להבקיע דרך לעיר. עוד מימי קדם העיר ממוקמת מזרחה מהדרך הראשית, וגם היום, כשמלגלגים על איטיותה של הרכבת העותמאנית, העיר חורצת לנו לשון והנה, שוב קיבלנו דחייה של חצי שנה לפחות בפתיחת הרכבת המהירה.



אבל קסמו של הסמל הנפלא, ירושלים, או "ירושוליים", הולך ומתמסמס כשעסקנים, יזמים ומנהיגים, לאו דווקא בסדר הזה, מנסים לנרמל אותה. וכמו מתולתלת שמפקידה את תלתליה היפים בידי המגהצים והמחליקים, ככה העיר. אחרת איך אפשר להסביר את כל התפתחויות הבנייה המזוויעות שמתרחשות בעיר? איך, למען השם, מסבירים את תופעת גשר המיתרים שאולי מתאים לעיר חוף, אבל ככה, כשמוסד קוק משתרע ברקע והעיר כולה נלכדה ברשת? איך אפשר להבין את "רובע העסקים" שנבנה בכניסה לעיר, העניק תחושת מחטף, וכמעט אף תושב לא שמע עליו? איך מסבירים את מתחם התחנה, שהוא מגניב ומתחכם ומתחפש לחוף ים בקיץ, אבל אין בו שום דבר ירושלמי?



כל אחד יודע: תיירים לא מטפסים למגדלי הולילנד, לא סרים אל אחוזת סביוני מה שמה בנווה יוקרת מה שמו. לא. המטיילים ילכו למושבה הגרמנית. למתחם הצרפתי. לחומות העיר העתיקה. לנחלאות. וכל זה בשעה שהעיר הולכת ונבנית במכרזי "מי בונה את העיר באופן הכי מכוער".



ירושלים, הסמל שלנו, הולכת ומתכסה באפור. בשכונות ופרויקטים שנודף מהם ריח של יוקרה המיועדים לאמריקאים ולצרפתים ולעשירים באופן כללי. גטאות מבוצרים שלאנשים כמוני אין דריסת רגל בהם. מקומות שבהם לא מתנופפים חבלי כביסה, וגם לא חבלי קליטה. בליל שפות בשער יפו הוא עניין קוסמופוליטי ומקסים, אבל לא בשכונות ובגני שעשועים, שבהם חלק מתושבי ירושלים שאינם דוברי אנגלית חשים כפולשים למקום לא להם.



ביום ירושלים הזה אני מתפללת בכל לבי שהתבונה תחזור למושכים בחבלים שלא מבינים איזו זכות התגלגלה לידיהם. כתושבת, אני מפללת שיחשבו על הולכי רגל, שיצלו בעצים את המדרכות הלוהטות. אני חולמת שכל התושבים בבירה יאחזו בתעודת זהות כחולה. שתושבי העיר העתיקה יהיו שווים לזכויות ולחובות.


כסופרת, אני מייחלת שאירועי הספרות שבה, המתוקצבים מקרנות עשירות, יתחשבו בסופרים הרבים והלא נוצצים שמאכלסים אותה ושיפסיקו לייבא רק "שמות גדולים" מאזור המרכז. האם מישהו מקברניטי העיר יטה אוזן לתושבת אחת, מוכת אהבה לעיר שלה, ויסובב את ההגה לצד השני? 



הכותבת היא סופרת