נסעתי עם חברים לבלות בליסבון ובדרך לצפות בנטע זוכה באירוויזיון. היינו חלק מאירוע מדהים, מרגש, עצום. כל האירוע, כל השבוע הזה, אבל בטח התוצאה. בשלב ההצבעה כבר היינו בהיסטריה מוחלטת, ברמת ההתעלפויות. הייתה הצבעה מאוד מותחת. לא האמנו, זה ממש לא נתפס - חלום שמתגשם לחוות את זה מהאולם. במהלך ספירת הקולות של השופטים, התבאסנו לראות שאוסטריה ושוודיה עלו פתאום, אבל בקהל היה ברור שהמאבק האמיתי הוא בין ישראל לקפריסין, וזה אכן מה שהיה.
אחרי שהכריזו שקפריסין במקום השני, כבר לא עניין אותנו כלום ולא שמענו כמה נקודות ישראל קיבלה. הייתה אקסטזה באולם. קפצנו, חגגנו, ואני באופן אישי לא זוכר את הרגע בצורה ברורה מרוב שהוא היה אופורי. זה היה ים לחץ שהתנקז לרגע אחד. ממש אופוריה. אחרי שהאירוע הסתיים, יצאנו החוצה והיה קפוא. היינו קבוצה של כמאה ישראלים, ירדנו ממדרגות האולם והתחלנו לשיר את השיר של ישראל ואז כל המצלמות והתקשורת מהעולם התבייתו עלינו והחלו לראיין אותנו. אחרי כל הטירוף הזה, חיכינו בחוץ, בקור, שנטע תצא מהאולם.
באיזשהו שלב אחד מכותבי השיר, סתיו, יצא אלינו וביקש שנגיע למלון שבו הייתה נטע, מרחק חמש דקות מהאולם, וחיכינו לה למטה. כעבור כשעה היא ירדה אלינו ודיברה איתנו. שאלנו כל מיני שאלות והיא שיתפה פעולה והייתה ממש חמודה. אחר כך היא אמרה שאמא שלה הכינה לה שניצל, אז היא עולה לאכול, ואז עזבנו את המלון, בערך בשלוש וחצי לפנות בוקר. אנחנו כבר פרשנו לחדרנו לסיים את הלילה, אחרים המשיכו לחגוג את הניצחון ההיסטורי.
ועוד עניין: למרות המחאה, ה־BDS היו קולות רקע מאוד קלושים, ואנחנו הרגשנו מוגנים ובטוחים לגמרי. הרגשנו מאוד אהובים. אנשים שרו את השיר ברחובות וביקשו להצטלם איתנו, ובכל המסיבות השמיעו את השיר כמה פעמים. זה ממש להיט פה.
בשנה הבאה אנחנו לגמרי הולכים להיות חלק מהאירוויזיון - בירושלים, בתל אביב או בכל מקום בארץ.