כמו מנהיגים אחרים, גם נתניהו איבד את המצפן הדמוקרטי שלו

גבות רבות הורמו, עת החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו, לפני הקמת ממשלתו הרביעית, ללהק סביב שולחן הממשלה וצמרת הליכוד שורה של אנשים קיצוניים, צעקניים, מחרחרי ריב, חסרי פאסון וטאקט. נתניהו, מנסיכי הליכוד "הלבנים", שהתחנך על ברכי הדמוקרטיה והכלכלה החופשית בארה"ב ושהצהיר לא אחת על תמיכתו במדינה פלסטינית, בחר לקרב אליו דווקא את מירי רגב, איוב קרא, דוד ביטן ודודי אמסלם, המזוהים עם "השטח", ואת יריב לוין וזאב אלקין, אנשי ארץ ישראל השלמה.
 

נשאלת השאלה מדוע החליט נתניהו לפגוע בתדמיתו כראש ממשלה פרגמטי, המכבד את שלטון אכיפת החוק, עצמאות מערכת המשפט וחופש העיתונות, ותחת זאת לרמוס כל ערך של ממלכתיות? ההסבר לפער בין נתניהו לפני ניצחונו בבחירות 2015 ונתניהו לאחר הקמת ממשלתו הרביעית הוא כפול. לנתניהו יש זיכרון מר לנוכח חוסר הנאמנות כלפיו מצד שריו, רובם נסיכי הליכוד, בשר מבשרו, בתקופת ממשלתו הראשונה.
 

תזכורת קצרה: דן מרידור התפטר מתפקיד שר האוצר, עזב את הליכוד והקים עם איציק מרדכי, שר הביטחון בממשלת נתניהו, ורוני מילוא, את מפלגת המרכז; בני בגין עזב גם הוא את הממשלה על רקע חיכוכים אידיאולוגיים ואישיים עם נתניהו; וגם שר החוץ דוד לוי הפנה לו עורף והעדיף לוותר על תפקידו היוקרתי בעקבות חילוקי דעות עם ראש הממשלה. גם את ממשלתו השלישית פירק נתניהו על רקע אי קבלת מרותו בשורה של נושאים ובהם חוק "ישראל היום". 

 

לכן, על רקע עצמאות היתר של חלק משריו, החליט הפעם נתניהו לרתום למעגל מקבלי ההחלטות בממשלה ובמנגנון המפלגה אנשים צייתנים, נתינים, חסרי חוט שדרה ועצמאות מחשבתית. הם (קרי - רגב, קרא, ביטן, אמסלם וחברי הספסל האחורי של הליכוד, כמו מיקי זוהר ונאווה בוקר) מדקלמים בעיוורון את דף המסרים של נתניהו, לעתים ללא כל שיקול דעת והבנה מעמיקה על מה ולמה הם מלמדים דברי סנגוריה על המנהיג הנערץ.
 

ההסבר השני הוא שיכרון הכוח של נתניהו לנוכח ניצחונו הסוחף ב־2015, ניצחון בפער גדול מיריביו בקואליציה ובאופוזיציה, שסקרי דעת הקהל לפני הבחירות התקשו לחזות מראש. אחרי שלוש כהונות כראש ממשלה וכשכל אלוהי הסקרים צופים לו הפסד או לכל היותר מרוץ צמוד מול יצחק הרצוג, זכה נתניהו בניצחונו המוחץ ביותר.
 

לנתניהו זה הספיק. ככל שזה תלוי בו, הוא כאן כדי להישאר. הוא מאמין באמונה שלמה שאין לו תחליף. בבחינת אני ואפסי עוד, ואין עוד מלבדי. משפחתו ומקורביו, הנתינים הצייתנים, מפזרים עליו אבק כוכבים ומתדלקים מדי יום את שיגעון הגדלות שלו. וכמו מנהיגים אחרים, שמכהנים בתפקידם במשך שנים רבות ואין מי שיכול או רוצה לערער על שלטונם (מישהו כבר אמר פוטין או ארדואן?), כך גם נתניהו איבד את המצפן הדמוקרטי שלו. 

הכותב הוא מומחה לתקשורת פוליטית. ספרו הרביעי, "אליטות אסטרטגיות בישראל" (עם ניוה גולן־נדיר), ייצא לאור בקרוב בהוצאת כרמל