גם הסבב האחרון (והקצר) בין ישראל לארגוני הטרור בעזה לא פתר את השאלות סביב עתיד הרצועה. ומכל השאלות הללו, זו הנוגעת לאינטרס הישראלי היא החשובה מכל. היא גם המסתורית ביותר. מה בעצם רוצה הדרג המדיני בישראל (כל דרג מאז שחמאס השתלט על הרצועה ביוני 2007).
קחו למשל את שגרירנו באו"ם, שהתפאר בכך שארה"ב תסכל את היוזמה הכווייתית לשלוח כוח בינלאומי של האו"ם. למה לסכל? מפני שלדבריו זה ניצחון לטרור. נניח לרגע שהשגריר דני דנון צודק, אז מהי החלופה? שישראל תמשיך לשלוט על מעטפת הרצועה מבחוץ ותספר לעולם שחמאס שולט בנעשה בתוכה והוא אחראי לכל שיגורי הירי. וגם אם זה נכון וישראל תנצח בקרב על ההסברה (שהוא חשוב בפני עצמו), מה החלופה המדינית?
אם לקחת ברצינות את דבריו של דובר צה"ל במהלך ימי הלחימה, הרי שישראל רוצה שקט בגבול הדרום וצה"ל נחוש להגן על ביטחון האזרחים ועל ריבונות ישראל. אלו לא פותרים את בעיות היסוד ברצועה, כמו המצב ההומניטרי (אין אסון, יש מצוקה), שיפור המצב הכלכלי שם, הגבלות התנועה על התושבים או פגיעה בכוח הצבאי של חמאס והארגונים האחרים. היעדים הללו גם אינם משיגים מטרה גדולה יותר של הוצאת היוזמה ההתקפית מידיהם של ארגוני הטרור.
בצד השני, חמאס וארגוני הטרור האחרים מסכמים את הסבב בהצלחה חלקית. הם הצליחו להעביר מסר כי המשוואה שלפיה ישראל תוקפת ללא תגובה אינה מקובלת עליהם. התגובה הייתה מידתית וכללה בעיקר פגיעה ביישובי העוטף ותזכורת של שיגור לעבר נתיבות, ביטוי ליכולות הקיימות. עם זאת, שיפור בתנאי המחיה ברצועה הוא יעד שטרם הושג.
בסיכומו של דבר, נותרנו עם השאלות הגדולות ללא מענה. גם הסבב הזה לא יצר את התנאים ליצור מצב סיום מדיני שישרת את האינטרסים של שני הצדדים. כל זה מוליך לשתי מסקנות: האחת, שהארגונים הפלסטיניים הוציאו במשך 24 שעות קיטור שהצטבר אצלם חודשיים (כ־120 הרוגים, אלפי פצועים) בלי שרשמו הישגים מיוחדים. והשנייה, שזה כמובן אינו מספיק להם ושהסבב האלים הבא הוא רק שאלה של זמן. עד אז ראוי לחשוב על פתרונות יצירתיים וארוכי טווח שישיגו את האינטרסים הישראליים, בהנחה שאלו נהירים לפחות לדרג המדיני.
הכותב הוא מרצה במחלקה למזרח תיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל ומומחה לזירה הפלסטינית