הסערה הנוכחית סביב חוק הגיור היא על שאלה אחת מרכזית: מי יקבע מהו גיור - העסקנים של המפלגות החרדיות המנהלים את הרבנות הראשית, או המסורת היהודית, שהפקידה את תחום הגיור בידי רבני הקהילות, שבאופן טבעי שיקפו עמדות שונות כלפי סוגית הגיור.
במשך שנים רבות הכיר עמנו גישות שונות בגיור, החל מעמדת הלל שלימד את הגוי תורה בעומדו על רגל אחת, ועד לשמאי שסירב לגיירו. היו כאלה שאמרו כי קשים גרים לישראל כספחת, מול אחרים שראו בגיור יעוד ומצווה. בימינו נוספה למחלוקת פן נוסף של חזרת היהודים האובדים מברית המועצות לשעבר וארצות דרום וצפון אמריקה, שנולדו לאב יהודי ורצונם עז להתחבר בעבותות לעם היהודי. האם יש לעודדם או להרחיקם.
בישראל, נכון להיום, נולדים מדי שנה כ־5,000 ילדים לא יהודים על פי ההלכה. האם עלינו לקרבם ולגיירם כדי למנוע התבוללות או להעמיד בפניהם חומות בלתי עבירות לגיור? על זה הוויכוח. משה נסים, השר וחבר הכנסת לשעבר, עשה מאמצים כבירים כדי להתמודד עם סוגיית הגיור. אלא שטעותו היא כפולה. בראשונה, אין מצב בו הפוליטיקאים החרדים יסכימו לוותר על שליטה כלשהי בגיור גם אם המחיר הוא התבוללות מואצת בציבור החילוני והמסורתי. הטעות השנייה היא שאי אפשר להפקיד את הגיור בידי המדינה. גיור הוא מושג דתי ואל לה למדינה להתערב בו. כל שדרוש הוא שהמדינה תעניק הכרה כפי שעשתה ההלכה לכל גיורי הרבנים המכהנים בה.
הכותב הוא רב היישוב שוהם ויו"ר ארגון רבני "צהר"