אנו כבר מונים 51 שנה מאז שפרצה מלחמת ששת הימים ואי אפשר - לוותיקים שבינינו – לשכוח את איומי השחץ שקדמו לה, כפי שהשמיע אותם חזור והשמע השליט המצרי הזחוח גמאל עבד אל־ נאצר, ב”קול הרעם מקהיר”. נאומים מאיימים, שידורים מבזים, כתבות של הסתה ואמירות אנטישמיות הושמעו באותם ימים בראש חוצות בארץ הנילוס. המטרה הייתה לשלהב את העולם הערבי לקראת הניצחון הקל על האויב הציוני, ולהטיל מורך בלבנו - הישראלים הכלואים בקווי חנק.
אל המלל המתלהם ברדיו קהיר – גם בעברית – התלוו מראות ההכנות הצבאיות, שנתגלו בזמן אמת כבדיחה אחת גדולה, וכן בריתות צבאיות שנחתמו עם סוריה וירדן. העולם כדרכו ישב מנגד, מרחם על ישראל האומללה, שהנה קצה מגיע אחרי 19 שנות קיום. “חיסול הכיבוש” – זו הייתה הסיסמה הנאצריסטית. והכיבוש היה אותה יישות ציונית דקת גו, בקווי 67', עם מותניים של 15 קילומטרים בסך הכל, שמפרידים בין נתניה שלחוף הים התיכון לבין טול כרם שמעבר לקו הירוק.
ואולם, כמו במלחמת העצמאות, כאשר צבאות חמש מדינות ערביות עטו על המדינה היהודית שזה אך הוכרזה, בניסיון להשמידה באיבה, כך היה גם בניסיון ההשמדה הנוסף כעבור 19 שנה. שלושה צבאות ערביים צרו על ישראל, סוכלו ונהדפו. המכה המקדימה שהנחית עליהם צבא ההתקפה לישראל, שמה לאל את זממם.
איננו עוסקים כאן בנוסטלגיה לשמה. טוב להיזכר בניצחון המזהיר ההוא, ולהתאבל על המחיר ששולם בחיי לוחמינו, אבל חשוב להפיק את הלקחים לעתיד, ולא הופקו ב־1973 לדאבון הלב. שכן, 51 שנה לאחר המכה הנגדית שספגו מצרים, ירדן וסוריה, ואף שאנו נהנים כיום מהסכמי שלום עם שתי הראשונות – האיבה כלפי ישראל בעולם הערבי־מוסלמי רק מתעצמת והולכת.
כאשר שומעים את השייח’ נסראללה מהבונקר שלו בלבנון, את שליטי טהרן במצעדי הראווה או את ראשי הנחש בעזה, שמאיימים באופן ישיר על השמדת ישראל, אי אפשר שלא להיזכר בנאצר המשולהב. כמו ב־1967, “השטח הכבוש”, ששמו מדינת ישראל (ולא “השטחים”) הוא עילת האיומים, אז והיום. בראש מעייניהם לא הקמת מדינה פלסטינית. אלא “שחרור” יפו, חיפה, עכו, רמלה, באר שבע, ומעל לכל – ירושלים.
ב־2018 אנו שוב נמצאים, בחזית הדרום, בקווי 67'. סיני הוחזר במלואו למצרים בתמורה להסכם שלום שעודנו מחזיק מעמד. הרצועה נמסרה חד־צדדית לידי תושביה הערביים שהפקירו גורלם בידי חמאס, אך האיבה היוקדת רק מתלהטת. ההמונים המוסתים שמשולחים אל גדר הגבול, המנהרות שנחפרות לעבר ישובי עוטף עזה, הפצמ”רים שנורים לעבר גני ילדים, העפיפונים שמשוגרים כדי להצית את שדותינו, ארסנל הטילים והרקטות שצבר חיזבאללה בלבנון, ניסיונות ההתבססות של איראן בסוריה - כל אלה מוכיחים כי דבר לא השתנה אצל רוב הערבים מאז 1967.
לעולם אינם מפיקים לקח מתבוסותיהם. ישראל היא השעיר לעזאזל לכל כשליהם. שנאתם לזר בכלל וליהודים בפרט, היא פקטור שלעולם לא ישתנה. זה בדנ"א שלהם. מבחינתם, קווי 67' אינם נוסחה לשלום – כי אם להפך; הם מתפרשים כקווי חולשה ישראלית ומזמינים מלחמה. אנחנו אומנם נכשלים בהסברה אל מול עולם העוין את ישראל והיהודים כמו בימים האפלים ביותר שהובילו לשואה, אבל יכולים להתנחם ביכולות המצוינות של כוחות הביטחון שלנו. הן עצומות פי כמה מכפי שהיו לפני 51 שנה. אך כמו ב־1967, בתחבולות תעשה לך מלחמה, על הקמים עליך.
המכה המקדימה שהנחית צה”ל על מצרים בפתחה של מלחמת ששת הימים, אינה רק נוסטלגיה; זו אקטואליה. היא כבר יושמה באחרונה כמה פעמים מול האיראנים על אדמת סוריה. זו התחבולה שצה”ל לבטח מביא בחשבון, בין שאר התחבולות, אל מול רברבנות האויב בעזה, בטהרן ובלבנון, שעלולה להיות מתורגמת לעוד מלחמה גדולה.