40 קילומטרים אורכה, עד 5.21 קילומטרים רוחבה, 563 קילומטרים רבועים שטחה וכמעט שני מיליונים הם אוכלוסייתה - זוהי רצועת עזה בקליפת אגוז. אם אלה הנתונים, והם ידועים לכל, הכיצד עזה הננסית “מעזה” להתגרות שוב ושוב בישראל הגדולה? אני מדמיין לעצמי מצב הפוך, באמת דמיוני: ישראל ועזה מחליפות ביניהן מקומות. לפי התסריט המדומיין הזה, שטח הרצועה הוא ישראל, השטח הנוכחי של ישראל הוא “פלסטין”. האם ישראל הקטנה, ה”עזתית”, הייתה מעזה לתקוף את “פלסטין”? האם היה עולה על דעתה להתגרות שוב ושוב במי שחזק וגדול ממנה עשרת מונים, ולהקדיש לשם כך את כל משאביה?
ואם הייתה עושה כן, כלום לא הייתה זוכה למטח גינויים מהקהילה הבינלאומית על שהיא מתגרה באויב, משגרת לעברו רקטות, ירי מקלעים ועפיפוני תבערה, חופרת מנהרות טרור, שולחת בכוח אלפי מפגינים לגדרות כדי שהמונים מהם ייהרגו וייפצעו? וכלום לא היו הצלפים מ”שטח פלסטין” יורים ללא אבחנה בהמוני ה”ישראלים” המסתערים על הגדר, בלא חשש מכינוסי או”ם ומגינויי או”ם?
כמובן, אילו ישראל – איזה תסריט הזוי! – הייתה שוכנת בעזה, כל זה לא היה קורה, ככל שזה תלוי בה. האזור שבשליטתה היה משגשג, פורח, נהפך לחבל ארץ סינגפורי. כך הייתה נוהגת כל אומה נורמלית, חפצת חיים. לא כן הפלסטינים ברצועת עזה, שעיקר עיסוקם הרג, הרס ותבערה.
יתר על כן, אילו גודלה של ישראל היה כעזה, אילו נתוניה היו כמו של עזה כיום, התקפות הערבים עליה היו כבדות בהרבה מאלה שהם מעזים לבצע בימים אלה. קל יותר היה להם להביא לקצה ולמחוק אותה מעל האדמה. ייתכן שחלומם הגדול היה מתגשם. העולם היה שותק.
עזה האמיתית, המציאותית, עזה של היום, נהנית מיתרון מיוחד שישראל אינה נהנית ממנו: הקהילה הבינלאומית עומדת ברובה מאחוריה, תומכת בה, מצדיקה את הנהגתה החמאסית, מגנה את ישראל שוב ושוב, מציגה אותה כשורש הרע לכל הבעיות במזרח התיכון. השקרים שחמאס מפיץ מאומצים על ידי חלקים נרחבים בקהילה הבינלאומית, ולא רק הערבית־מוסלמית. השקר הבולט של הימים האחרונים הוא שקר הסגר או המצור.
ב־2005 הפקרנו – באופן מופקר מצדנו - לידי הפלסטינים ברצועה את כל השטח, נקי ממתנחלים, אבל הבכי והנהי בחוצות עזה, רפיח וסג’עיה לא פסקו. לטענה הנושנה בדבר “הכיבוש הנמשך” נוספה אמתלה חדשה: הסגר המחניק. מה שהיה יכול להיות גבול של שלום ושיתוף פעולה, גבול פתוח יחסית, שמאפשר להמוני עזתים לבוא ולהתפרנס בישראל, נהפך לנקודת מוצא לתוקפנות בלתי נסבלת. למרות גדר המערכת, ישראל מעבירה לעזתים – בימים כתיקונם – מאות משאיות בחודש, ובהן כל מבוקשם וצורכיהם. ואולם חמאס מתנכל גם לצינור חיים זה. עדיפים לו שני מיליונים של פיות רעבים. אם יש סגר ישראלי, חמאס נושא במלוא האחריות לו.
אבל לא רק ישראל גובלת ברצועה; כידוע, מצד דרום יש לה גבול עם מצרים, ונשאלת השאלה: היכן מצרים בתמונת ה”סגר” הזה? מדוע המצרים, שאותם הפלסטינים מכבדים, אינם נוקפים אצבע מצדם להקל על מצוקת החיים של אחיהם ברצועה? מדוע, לשם שינוי, אין נערכות הפגנות בערי אירופה נגד “הסגר המצרי” על הרצועה?
שקר הסגר זועק לשמיים. במסדרונות האו”ם, בקרב יפי הנפש במערב, ארגוני החרם והאנטישמיות, השקר הזה מתקבל בהבנה, עד כדי השוואה נואלת לסגר על היהודים בגטאות על אדמת אירופה. כמו בנושא “זכות ההפגנות”, הרקטות, המנהרות והעפיפונים, כך גם ה”סגר”. כמה מדינות הרואות את עצמן כנאורות, מאמצות את תעמולת הזוועה הפלסטינית גם בנושא זה, אולי כדי לנקות את מצפונן המוכתם זה יותר מ־70 שנה. וישראל? היא צריכה להגביר את הסברתה ולחימתה בשקרים ובעפיפונים המופרחים נגדה.