תמונת התינוקת יסמין וינטה ז"ל, התיאורים המחרידים בכתב האישום, הפנים המתייפחות של הוריה - כל אלה לא יכלו להשאיר שום הורה לפעוטות אדיש. ילדים זה שמחה, אך גם דאגה רבה. חשיפת פרשת הסייעת המתעללת הכתה את כולנו בהלם ובדאגה לגורל ילדינו. הפחד הכי גדול שלנו כהורים הוא בדיוק זה, שמישהו חלילה יפגע בילדינו ואנחנו לא נהיה שם כדי לעזור להם.

לא מפתיע אם כך שמיד לאחר פרסום המקרה עלתה הצעת חוק המחייבת התקנת מצלמות בכל גני הילדים ומעונות היום. אולם מי שחושב שהתקנת המצלמות לבדה תפתור את כל הבעיות ותמגר את הרוע האנושי, צפוי להתאכזב מרה. המחשבה שיש פתרון קסם שיכול לפתור את כל הבעיות מתאימה לעולם האגדות.
השלכת הבעיה על האח הגדול, המחוקק ורשויות המדינה, כדי שידאגו במקומנו לשלום ילדינו – תתגלה כשגויה.

אז מה הפתרון? ראשית, הבנה שאין פתרונות קסם ושבעל כורחנו אנו חיים בעולם של אי ודאות, שבו יש מחיר להחלטה לצאת לעבודה ולהפקיד את ילדינו אצל אדם זר. אל תתפתו לחשוב אחרת. אחרי שהבנו זאת, אפשר לחשוב כהורים מה נכון לעשות. לדעתי, המסקנה היא בדיוק הפוכה מאותן הצעות חוק: הורים יקרים, קבלו אחריות!

היפגשו עם מנהלת הגן לפני פתיחת שנת הלימודים. בפגישה תאמו ציפיות, דרשו דרישות, בקשו הבהרות ושאלו שאלות. וכמובן, הצטיידו בהמלצות. במהלך השנה, כנסו באקראי לגן באמצע היום והתרשמו בעצמכם מהאווירה. עמדו מחוץ למעון ונסו לקלוט את רעשי הרקע. הקפידו לשוחח עם המטפלות מדי פעם על ילדכם וזכרו להודות להן על עבודתן המסורה והקשה.
 
ככל שנהיה מעורבים יותר, רמת ההגנה על היקרים לנו מכל תעלה בהתאם. המדינה לא ילדה לנו את הילד, האחריות על הילד היא קודם כל של אביו ואמו. אל תמתינו לשום הצעת חוק ואל תשליכו את האחריות על איש.