כיום, כשנה וחצי לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, קיימת הסכמה רחבה במקומותינו שהאיש הלא שגרתי הזה הוא אחד הנסים הגלויים שמדי פעם עם ישראל זוכה להם.
כאן אצלנו לא רק שטראמפ נהנה מהרייטינג הגבוה בעולם, אלא שאפילו המיעוט המתנגד לו מוכן לעשות פליק פלאק לאחור ולפזז לפניו כמו אחרונת נערות העידוד עטורת הפומפונים, אם רק יפעיל את השפעתו ו"יגבה" מממשלת ישראל את מחיר הסיוע שקיבלה במטבע של ויתורים, נסיגות, פשרות טריטוריאליות - העיקר שזה יהיה בדרך לוורסיה כלשהי שבה קם לתחייה הפגר המתפורר הקרוי: פתרון שתי המדינות.
האומנם יש ממש בתקוות אלה? האומנם תוכנית השלום הגדולה של טראמפ תזכה אותו בתשואותיהם של כל שונאיו, וישראל תידרש על פיה לקבל על עצמה סיכונים שלהם סירבה מול ג'ון קרי וחבר מרעיו? האומנם תידרש ישראל לסגת ולהסתפק בהתחייבויות ובהבטחות שהנייר מסוגל לשאת, אבל במציאות, על פי ניסיון העבר, הן משענת רצוצת קנה?
שאלות אלו מטרידות אזרחים רבים מן השורה. מעיני המנהיגים שאלה זו אמורה להדיר שינה ממש. זאת חרף כל התיאומים וההבנות ואפילו קריצות העין, אם ישנן כאלה.
אומנם לא צריך להיות אוהד של טראמפ כדי להעריך את התרומה של נשיאותו לשדרוג מעמדה של ישראל. עם זאת, אפשר להיות אוהד, אפילו מושבע, של טראמפ ועדיין להיות מודאג לא פחות מהשלכות הצגתה של תוכנית השלום שלו, בעיקר לנוכח אי־הסכמות שייתכן כי תתגלענה והשאלה כיצד הן תשפענה על היחסים הדו־צדדיים, על רקע אישיותם וההיסטוריה ההתנהגותית של הצדדים המעורבים. הדאגה היא טבעית ולגמרי במקום.
עם קטן המוקף אויבים המייחלים להשמידו, שחלקם גם מצהירים על כך בגלוי, יעשה הכל כדי לבוא לקראת יוזמה של ידידה גדולה שכוונתה טובה. אבל הוא לא ייקח על עצמו סיכונים קיומיים, גם אם קיימת סכנה שגדול ידידיו יראה בכך כפיות טובה.
בנקודה זו הגיע הזמן לעבור לחדשות הטובות: אנחנו לא בטיטניק, משייטים לכיוון הקרחון במסלול בלתי הפיך ומחכים להתנגשות הבלתי נמנעת. ישראל יכולה עדיין לקרוע את רוע הגזירה, ובלבד שתשכיל ללכת עם טראמפ ולא נגדו. כדי להצליח בכך צריך לחשוב ולפעול מחוץ לקופסה, ובעיקר ללמוד מה מניע את הנשיא האמריקאי, מהם מאפייני התנהלותו והאם יש סדר בכאוס שהוא וסביבתו מייצרים ומשדרים כל העת.
דפוסי התנהלותו מול הנושאים הקרובים ללבה של ישראל, מול שכנותיו קנדה ומקסיקו, מול אירופה, יפן וקוריאה הדרומית, ובעיקר ההתנהלות המזהירה מול קים ג'ונג־און הצפון קוריאני, צריכים לשמש אותנו כחומר הלימודים בהשתלמות הזו.
האהדה לנשיא טראמפ בישראל לא התחילה עם העברת השגרירות לירושלים וביטול ההסכם האיראני. היא החלה בעצם העובדה שבבית הלבן ישב נשיא שאינו ברק אובמה. אבל בהמשך היו הישראלים הראשונים בעולם לגלות את היכולת המופלאה של טראמפ לזהות את הקרניים של הפר בתוך ים גלליו, לחתוך באבחה מהירה את כל מה שצריך לחתוך ולהישאר עם קרני השור ביד.
כך זיהה טראמפ מהר מאוד את ההבדל הבסיסי בין ישראל לבין נאט"ו והדמוקרטיות במזרח אסיה. בעוד ארצות הברית נכנסת לגירעונות כלכליים מפליגים כדי לממן את הגנת אירופה ומזרח אסיה, כאשר הדמוקרטיות האלה, השוכנות לבטח בחסותה הצבאית, למעט בריטניה וצרפת, אינן נוקפות אצבע ובעיקר אינן “נוקפות כיס" - הרי שבמערב אסיה ארה"ב קיבלה פטור, משום שהיה לה על מי לסמוך.
יש על מי לסמוך
מדינת ישראל הייתה שם בשביל ארה"ב ודאגה לאינטרסים האמריקאיים ולבעלות בריתה, כמו למשל הרתעת סוריה מפלישה לירדן. בהקשר זה, כספי הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל בטלים בשישים מול ההוצאה שארה"ב הייתה מוציאה על החזקת צבא אמריקאי בהיקפים של עלות ההגנה על אירופה ויפן.
מכאן יחסו האוהד לישראל, מכאן העימות מול בעלות בריתו. טראמפ מאס במדיניות ההבלגה של כל הממשלים מאז תוכנית מרשל, נוכח הגישה הפרזיטית של בעלות הברית באירופה ובמזרח אסיה, כאשר האירופים מרחיקים לכת וגם נושכים את היד שפורשת עליהם מטריית הגנה ובתחילת הדרך גם מאכילה אותם. התמונה הגדולה הזו שנשיא ארה"ב מצביע עליה הייתה שם כל השנים, אבל רק טראמפ שבא מחוץ למערכת, העז לשאול את השאלה הכל כך ברורה: מדוע מדינות כמו גרמניה, הולנד, יפן או קוריאה הדרומית, שכלכלתן משגשגת בין היתר משום שעשרות שנים משלם המסים האמריקאי שילם במקומן את הוצאות ההגנה שלהן, לא יתחילו להשתתף בנטל ביטחונן?
בהתנהלות מול קים הבין טראמפ מהר מאוד את נסיבות כישלונותיהם של ביל קלינטון ומדלן אולברייט ואחר כך גם של פקידי ממשל בוש. הם התישו את הנשיא מקוריאה הצפונית במשא ומתן אינסופי, שהוליד ים של מסמכים ארוכים ומפורטים, שהציבור הצפון קוריאני כלל לא היה מודע להם ומבחינתו היו כלא קיימים.
טראמפ הלך בגישה הפוכה: הוא ייצר דרמה שהרודן לא יכול היה להסתיר מהציבור שלו. טראמפ ראה בכל פרטי הפרטים טפל לא מועיל, המהווה פלטפורמה להתחמקות. הוא התמקד בעיקר: חתימת הסכם ובו התחייבות לפירוז קוריאה הצפונית מנשק גרעיני, תמורת ביטול הסנקציות הכלכליות, הפסקת התמרונים הצבאיים המשותפים לארה"ב ולקוריאה הדרומית ועוד.
הבירוקרטים ביקרו אותו על המסמך החד־צדדי המפרט את כל מה שקוריאה הצפונית מקבלת - מול המשפט הבודד והסתמי המדבר על פירוז. קים לעומת זאת לא עמד בפיתוי, בדיוק כפי שצפה טראמפ, והטלוויזיה הצפון קוריאנית פרסמה סוף־סוף את דבר המפגש בסינגפור, ובמוקד כמובן ההישגים המפליגים של השליט. באותה העת שב מזכיר המדינה מייק פומפאו והצהיר שאף סנקציה לא תוסר עד שכל הנשק הגרעיני יפורק, ומערכת פיקוח ואימות אמינה תופעל לשביעות רצונה של ארה"ב. לקים כבר לא תהיה ברירה.
הנמשל לענייננו ברור: ברגע שתפורסם תוכנית טראמפ, כל ניסיון להתנגד לה באמצעות הסבר המורכבות של הסכסוך המזרח תיכוני נועד לכישלון, ורק יעורר זעם. גם קבלה מסויגת לא תועיל.
אפשר כמובן לסמוך שוב על אבו מאזן שיעשה עבורנו את העבודה, אבל קיים סיכון. במצב הנזיל שייווצר עם הליכתו הקרובה של יו"ר הרשות הכל אפשרי. כדאי שלא נופתע. בסבירות גבוהה אנו עלולים למצוא עצמנו בלחץ חיצוני גורף לוויתורים מדיניים מפליגים, כדי שהרוצח מרואן ברגותי יואיל ברוב טובו לתת את הסכמתו לצאת מהכלא ולקחת את המושכות לידיו.
הדרך היחידה להעביר את רוע הגזירה היא להציע לטראמפ להגיש תוכנית אזורית עתירת מעוף, שתהא מבוססת על הפטנט של ההסכם בצפון אירלנד. העיקרון שם היה שבשטח לא חל שינוי: צפון אירלנד נותרה חלק מבריטניה. אבל הוקמו מסגרות שונות, שבהן ממשלה פריטטית משותפת דנה פעמיים בשנה על ענייני האי האירי. וישנן עוד הסכמות שאיש פרט לכמה יודעי דבר באירלנד אינו מודע להן, אבל בחתימה נתנו סיפוק למאוויים אידיאולוגיים שכל צד יכול להציגם לצאן מרעיתו כהישג חשוב.
אם נרצה, בנו תלוי הדבר אם התוכנית שיציג טראמפ תהיה הסיכון הכי גדול או הסיכוי הכי גדול של ישראל.