אני יכולה לדמיין את פרצופי התם והתירוצים של ממשלת ישראל בזמן שיכסו את הנפגעים וההרוגים מהשלכות רעידת אדמה במרכז הפטרוכימי הישראלי במפרץ חיפה. על הרס "רגיל" של עיר ותיקה שרוב מבניה אינם עומדים בתקנים לרעידות אדמה, נוסף במקרה זה גם סיכון לאירוע רב־ממדי הכולל פגיעה בתשתיות דלקים; תלישת צנרות, קריסת מתקני זיקוק וביקוע מכלי חומרים מסוכנים, אשר יכולים להבעיר ברגע אחד את כל בירת הצפון על יושביה. כן, על פי מחקרים (דוח שפיר 2006) ביום שהאדמה תרעד במפרץ חיפה - נתעורר לגיהנום. אני מנסה להרגיע את עצמי ולקוות כי ממשלת ישראל תעשה הכל כדי שהתושבים בחיפה ירגישו מוגנים, האומנם?
איך אני אמורה להיות רגועה כשאני שולחת את ילדי לבית ספר הנמצא שני קילומטרים מהמתחם הפטרוכימי, כשאני יודעת כי עדיין לא ביצעו סקרי סיכונים ומיגון לכל המתקנים בכל המפעלים, ובחוות הדלקים והגז? כשאני יודעת כי המכון הגיאופיזי מדבר על אלפי הרוגים ועוד אלפי פצועים בתרחיש חיפאי לרעידת אדמה, כשאני יודעת שעיריית חיפה, בניגוד להמלצות דוח שפיר, לא הקימה מערכת אזרחית מגיבה ולא תירגלה אותנו, התושבים, מעולם בתרחיש חומרים מסוכנים ופגיעה בתשתיות הדלקים בחיפה. אני זוכרת היטב את השריפה הגדולה בחיפה לפני שנתיים שיצרה כאוס ברחובות העיר ופגעה "רק" בתושבי 1,500 דירות. תרחיש של שריפה במתחם בתי הזיקוק, על פי סקר סיכונים שביצעו, עומד לפגוע ב־ 195 אלף בני אדם.
התחושה שלי היא שהבריאות והביטחון של הציבור כולו במפרץ חיפה נמכרים בעבור נזיד עדשים לפטרוני ההון, תחת שיקולים של עדיפות לאומית לערך חיי אדם. הצורך בזיקוק דלקים הוא נחלת העבר, כשמשק האנרגיה עובר יותר ויותר לגז ולאנרגיות מתחדשות. אני שואלת את עצמי, לא אחת, האם ביום לפני שהאדמה רעדה, ממשלת ישראל עושה הכל כדי להבטיח את שלומנו? והאם ביום אחרי שהאדמה תרעד, מדינת ישראל ערוכה לשלם את מחיר הדם החיפאי תמורת נוכחות מסוכנת של מפעלים פטרוכימים מסוכנים בליבה של עיר הומה?
הכותבת היא אמא ופעילת סביבה ממפרץ חיפה.
הביא לפרסום: יובל בגנו.