כמה מידידינו הטובים ביותר

אחד האנשים העסוקים באזור בתקופה האחרונה הוא ולדימיר איבנקובסקי. רק קומץ ישראלים יודע מיהו, וביקורו כאן, לפני חודש בדיוק, היה חשוב מאוד. כה חשוב, עד כי נשמר בחשאיות, אבל דלף ופורסם בידי גילי כהן, הכתבת המדינית של "כאן". אלוף איבנקובסקי הוא מפקד המשטרה הצבאית של רוסיה, ואנשיו הם אלה שאוחזים כבר יותר משנה באזורים שסולקו מהם המורדים. מה פירוש אוחזים? הם אלה שמנהלים בשירותו של אסד את המו"מ עם גדודי המורדים, וכשאלה נעתרים לדרישת הכניעה (אין להם הרבה ברירות) באים אנשיו של איבנקובסקי, מעמיסים את החמושים הללו על משאיות, ומשליכים אותם הרחק, באזורי הגבול עם טורקיה. 

צעד אחר צעד, כמו במגדל קלפים, נופלים אזורי שליטה של המורדים בידי הצבא הרוסי, שמנהל עבור אסד את המלחמה כאילו הייתה סוריה אחוזתו. שוטרים רוסים אדומי פנים בשמש הקופחת, דוברי ערבית רצוצה, משתלטים על המוצבים שפונו, מאיישים מבני ממשל ומציבים מחסומים. מתנגד משטר שיעז להפר את הסכם הכניעה וישוב לאחוז בנשק, יש לו עסק איתם. לא עם אסד.

פרט לארגון אחד או שניים, נדיר שהם נלחמים, המורדים בימים אלה, עד הסוף המר. אלה מהם שמסרבים להתמסר לאנשיו של איבנקובסקי על הקרקע, יפגשו עד מהרה את שליחיו של אלכסנדר ז'ורבלב מעליה. ז'ורבלב הוא מפקד כוחות האוויר הרוסיים בסוריה, וטייסיו הם שהביאו לניצחונו של אסד במלחמה. שבע שנים אחרי שיצאה לדרך, היומרה למוטט את משטר הבעת' קרסה בקול ענות חלושה. המדינות שתמכו בעשרות ארגוני המורדים, שהזרימו להם כסף ונשק - סעודיה, טורקיה, קטאר ואיחוד האמירויות - זנחו את המשימה. גורל שכירי החרב שלהן מצוי עתה בידי החברים ז'ורבלב ואיבנקובסקי. 

בשבועות האחרונים הולכים ונכנעים גם המורדים בעיר דרעא שבדרום סוריה וסביבותיה. בקרוב ייכנעו גם אחיהם בקוניטרה. המערכת הביטחונית בישראל נדרכה. דרעא היא עיר המחוז הסורית הקרובה ביותר לרמת הגולן (וגם לגבול הירדני). תבוסת המורדים מקרבת את היום שבו ישוב אסד להטיל את שררתו על האזור. בינתיים שוהים בו חייליו של איבנקובסקי, אבל עד היום לא קיבלה ישראל מענה ברור וסופי בנוגע לאופי המציאות שבכוונתם לעצב שם. שהרי אסד כבר מזמן אינו הריבון היחיד בארצו. לכל מקום שאליו הוא מגיע, במיוחד באזורים האלה, מלווה אותו צמד גנגסטרים, חיזבאללה ואיראן. שני אלה, ביחד עם פוטין, הצילו את המשטר, ועתה הם מבקשים לעצמם תמורה. 

ישראל צופה בחרדה בתנועות לאורך הגבול, וגם הרחק ממנו, וחוששת כי רוסיה לא תצליח למנוע משניים אלה להתנחל בסוריה. מוסקבה אכן בין הפטיש לסדן. האיראנים אינם משרתיה הכנועים, ואין זה פשוט עבורה לתבוע מהם להסתלק. ספק אם היא בכלל רוצה בכך. שלשום נחת שם נתניהו, בפעם השלישית תוך חצי שנה. מילותיו הראשונות של נשיא רוסיה לימדו מה מעניין אותו אצל האורח. "אני שמח לראותך", אמר, "בביקורך הפרטי לרגל המונדיאל".

ומדוע ביקר בישראל החבר איבנקובסקי? ביום שבו ייפתחו ספרי ההיסטוריה, תתגלה תמונה מרתקת על הנסיבות שמאחורי השקט היחסי שלו זכתה ישראל ברמת הגולן בשנותיו הרעות של בשאר. השקט הזה הושג, לפחות על פי הדיווחים הזרים, הודות לשימוש ישראלי נכון במקלות וגזרים כלפי המורדים ברצועת הגבול. פחות מקלות, יותר גזרים. המגעים איתם, החשאיים ברובם, כפי שנטען, הובילו ליצירת בני ברית סורים, שהפכו משונאים פוטנציאליים לידידים. לידידים האלה ישראל דואגת הומניטרית בימים אלה, ולשם כך, בין השאר, זימנה את מפקד המשטרה הצבאית הרוסית. 

המבצע בן חמש השנים של צה"ל והשב"כ להכיל את הסכנה בגבול ולמנוע הסטת אלימות גם לישראל הוא הצלחה ראויה לציון. בקלות יכולנו ליפול לתוך המלכודות שטמנה המערכה הזו לשכניה של סוריה, ולמצוא את עצמנו שקועים עמוק בבוץ, במרדף אחר חוליות גרילה, כפי שקרה לצה"ל בלבנון. 

מסיבות מובנות, מסרבת מערכת הביטחון להרחיב בדיבור על השנים הללו, ומעדיפה שאנו העיתונאים נספר לציבור על הפצועים הסורים שטופלו. פלגים רבים פעלו בסמוך לגבולה של ישראל בגולן, כולם סונים ורובם חילונים. היו בהם שניים לפחות המזוהים עם דאע"ש (חטיבת חללי אל־ירמוכ וצבא חאלד בן אל־וליד). איתם לחם בגבול ישראל ארגון ג'בהת א־נוסרה (חזית ההצלה), שמו המקובל של ארגון אל־קאעידה הסורי. לאורך המלחמה שינו הפלגים בגולן שמות, החליפו נאמנות בין מדינות, אבל נותרו נאמנים לרעיון, שאת ישראל לא תוקפים. לא היה זה מאהבת מרדכי. הם לא שכחו כי מטרתם להפיל את אסד ולא לשחרר את פלסטין. 

ישראל, בדרכה, סייעה להם להבין זאת. בהיותו של איבנקובסקי בעל הבית החדש, רצתה ישראל לתאם איתו הסדרים צבאיים שונים, כנהוג בין צבאות שכנים. 

בשבועות האחרונים, מאז נפילת מחוז דרעא בידי הרוסים וידידם מדמשק, מרבה דובר צה"ל להפיץ הודעות על גורל הפליטים הסורים ותמונות וסרטונים על הטיפול שמוענק להם בישראל. זאת כדי לחזק את תדמית צה"ל בעיני האוכלוסייה הסורית והקהילה הבינלאומית בהשוואה לאיראנים. כך למדנו כי 3,500 נשים, גברים וילדים סורים אושפזו בישראל בחמש שנים, ו־6,000 חולים טופלו במרפאת השדה בגבול. מחצית מכל אלה הם ילדים. 

העזרה הרפואית לפצועים הסורים, שהחלה ב־2013, הייתה מעשה של שכנות טובה, אבל היא שירתה היטב את הצרכים הביטחוניים. עד מהרה הפך בית החולים הצבאי שהקים צה"ל בגבול עם סוריה לתאג"ד, עורף רפואי, עבור מקומיים שנפצעו או יקיריהם שהותקפו. בדרך זו, בין השאר, הצליח צה"ל לקרב אליו את האוכלוסייה שבגבול שביקרה הוא חפץ ולהפוך את המגע איתה למשתלם. אחרי הכל, היה להם אויב משותף: המשטר וידידיו השיעים. מערכת היחסים הזאת מזכירה את הפעילות בלבנון עם צד"ל. ישראל העניקה להם סוגים שונים של עזרה, וכך הידקה את יחסיה עמם. כאשר מישהו צייץ דבר מה על המגעים האלה, הוא הושתק. 

אחד כזה היה סדקי אל־מקת, עיתונאי ממג'דל שמס ואסיר ביטחוני לשעבר, שביצע ב־2015 תצפיות ליליות בגבול בין שתי המדינות, ותיעד כלי רכב שחוצים מכאן לשם ולהפך. את ממצאיו המעניינים, בתמונה ובכתב, הוא העלה לרשת. בית משפט בנצרת שלח אותו ל־14 שנות מאסר. 

השיח בישראל על המתרחש בסוריה מתמקד בעיקר באיראן, אבל המציאות שם מרתקת מכך. עיצובה מחדש של רצועת הגבול, ולמעשה של סוריה כולה, הוא דרמה חברתית, כלכלית, פוליטית, צבאית, מודיעינית ואזורית. סיומה של המערכה מותיר אותנו עם שלל תהיות. על תפקיד המעצמות גם מאה שנים אחרי סייקס־פיקו, על שתיקת העולם נוכח האסון שעליו ידע היטב, ועל מבצע ההישרדות של אסד. היא מעלה שאלות בסוגיית שכר ועונש ורשע וטוב לו. 

בצד כל אלה, התבהרו כמה אמיתות שבזמן אמת קשה היה לקבל עליהן תשובה. אחת מהן היא שישראל הייתה ועודנה שחקן בכל המתחולל בסוריה. היא אומנם אינה חותרת להפלת המשטר, אבל מתערבת בעיצוב המציאות ומושכת בחוטים, כפי שעושות מדינות אחרות. היא שחקן גם בזכות המכות שהיא מנחיתה על האיראנים. מהלומות אלה נועדו לסלקם מסוריה, והן תורמות בפועל לתמונת היום שאחרי. 

במאבקה נגד איראן משרתת ישראל לא רק את עצמה. לו יכולנו לשאול את נשיא סוריה ולקבל תשובה כנה, הוא היה מודה בגילוי לב, כי התנחלותם של האיראנים על אדמתו אינה לרוחו, ומוטב שישובו לארצם. אבל בשאר אינו רשאי לפצות פה. האיראנים הקיזו מדמם כדי להצילו.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל