ההשפעה החינוכית על ילד לא נובעת מבית הספר, המהווה גורם חינוכי בעל השפעה יחסית שולית, אלא מהמשפחה שממנה הילד בא. יש ילדים הבאים מבתים מבוססים, עשירים פיננסית ותרבותית, ויש ילדים שבאים מבתים עשירים פיננסית אבל דלי תרבות, ומפה לא יכול לצמוח ילד עם הישגים לימודיים. ניתן להסתכל על משפחה 20 דקות ולנבא מה יהיו ההישגים של הילד, ולכן צמצום הפערים צריך להיעשות לא על ידי בית הספר שלא מסוגל לזה, אלא על ידי פעילות חברתית, מדיניות של תמיכה והקמת מדינת רווחה מפותחת.
מבית שההורים עסוקים בו בהישרדות ושיש בו מתחים ואלימות, יהיה קשה להוציא הישגים לימודיים. בית ספר לא יכול לצמצם פערים, המאמץ צריך להיות חברתי ולא חינוכי. נוסף לכך, אני לא מתרגש מנתוני הזכאות לבגרות, זו אחיזת עיניים. משרד החינוך לא מפסיק להתל בנו – אתה יכול להצליח בבגרות באמצעות משטר של אילוף, מכניסים את הילדים למרתונים של בגרויות ומלמדים אותם לזכור ולשנן. הם יכולים להצליח בבגרות, אבל הם יוצאים מהבגרות מטומטמים יותר - הבגרות זה מפעל של טמטום הילד. הצלחה בבגרות לא מהווה אינדיקציה לכך שהתלמידים יהיו אינטליגנטים, אוהבי למידה ושוחרי ידע, אם כבר זה בדיוק ההפך. הבגרות צריכה להדאיג אותנו – הצלחה בה היא סימן שהילדים אולפו להצליח בה.
לעולם לא יהיה ניתן לעבור סף מסוים של הצלחה בבגרות, כי מדובר באמצעי שממיין תלמידים כדי להעביר מסר לצבא, להשכלה הגבוהה ולמקומות העבודה. אם המון ילדים יצליחו בבגרות, היא מיד תאבד מתוקפה. הבגרויות צריכות תמיד להכשיל מסה של תלמידים כדי שייחשבו כמכשיר ממיין אפקטיבי. זו “ריצה במעלה המדרגות היורדות”, ולכן אני אומר שהבגרות היא לא הישג חינוכי אלא אנטי חינוכי.
הכותב הוא מרצה לחינוך במכללה האקדמית בית ברל