בתולדות היהודים נשכחה לא פעם העובדה שאנחנו, בסופו של דבר, עם קטן מאוד. מסביב אימפריות – המצרים, האשורים, הבבלים, היוונים, הרומאים – המכתיבות את גורלנו. תשעה באב הוא זמן טוב להיזכר בזה: היהודים לא רצו חורבן. הם נאלצו להתמודד עם חורבן שנכפה עליהם על ידי חזקים מהם. גם ביקורו של ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן הוא זמן טוב להיזכר בזה: היהודים לא יכולים, בכוח הסתייגותם, לשנות את הונגריה. הם לא יכולים, בכוח רצונם, לעצור מגמות חברתיות המשפיעות על אירופה. מחורבן עד אורבן – ליהודים יש יכולת להגיב לסביבה. אין להם כוח לעצב את הסביבה.
חשוב לזכור את זה דווקא בישראל, הלוקה לעתים בשכחה או בשיכרון כוח. מצד אחד – האשליה המתוקה שגורלנו בידינו. כן, כמובן עד גבול מסוים הוא בידינו. אבל לא עד כדי כך בידינו שאפשר להתעלם משכנות קרובות וממעצמות רחוקות. למה שעושים הסינים יש השפעה דרמטית על העולם כולו. למה שעושה ישראל קצת פחות. את מה שקובעים האמריקאים מרגישים בעולם כולו. ממה שקובעת ישראל העולם יכול להתעלם, ולעתים קרובות גם עושה זאת.
מצד שני – האשליה המסוכנת שאנחנו איזה מצפן מוסרי שיש לו עוצמה מספקת כדי לכפות על עולם ציני ומורכב את ענייננו. אנחנו יכולים לומר לאו”ם מהיום עד מחר שהצבעותיו אינן הוגנות. הוא מתעלם. הוא ימשיך להתעלם כל עוד התחשיב הפוליטי ייטה לרעתנו. באותה מידה, אנחנו יכולים לומר להונגריה עד מחרתיים שבחירתה באורבן כראש ממשלה לא מקובלת עלינו. אז אמרנו. עכשיו מה? הונגריה תשתנה, אירופה תשתנה, הבוחרים ייעשו לפתע לאוהדי יהודים, הפופוליסטים יפסיקו לעשות שימוש נלוז בסנטימנט אנטי־יהודי?
למי שמקבל את הנחות היסוד האלה, המסקנות כותבות את עצמן. להיזהר באשליית הכוח: לא תמיד ננצח, אנחנו לא הכי חזקים, אנחנו צריכים להתחשב גם במה שקורה במדינות אחרות ובמה שחושבים בבירות אחרות, ובאינטרסים של אימפריות גדולות. להיזהר באשליית המצפן: אין לנו עניין שיחנכו אותנו, ואין לנו יכולת לחנך אחרים. לשכנע אולי, להפציר לפעמים, לתמרן בעורמה, ככל שניתן. אבל לחנך ממש – זה קשה.
כלומר, בידינו הברירה, לוותר על הונגריה או לקבל בברכה את מה שהיא נותנת. אהדה מרחוק לישראל? ניקח. איבה פתטית ליהודים? נסתום את האף. אם להודות על האמת, צריך לסתום את האף גם למראה הידידות בין נתניהו לבין פוטין, שאיננו בדיוק שליט נאור. וצריך לסתום את האף למראה כמה מהתבטאויותיו ומעשיו של הנשיא טראמפ, ידיד ישראל, שגם הוא לא מופת מנהיגותי. וצריך כמובן לסתום את האוזניים, למשמע דברי הבלע של ארדואן, הטורקי האנטישמי – אבל אם מחר יתברר שארדואן רוצה לחזור למערכת יחסים ידידותית עם ישראל, נקבל אותו בברכה. וצריך לסתום את האף למראה ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, שבזקנתו ובכעסו מתגלה שלא שינה הרבה את טעמו על היהודים מאז ימי נעוריו. ובכל זאת אין לישראל מנוס מדיאלוג איתו.
החורבן לקח מהיהודים וגם נתן להם: הוא נתן להם את היתרונות הגלומים בחיים ללא אחריות על מדינה, על מוסדות וארגונים, על צבא ותחבורה, על סלילת כבישים ויחסי חוץ. הוא אפשר ליהודים את האשליה שבעוד האחרים עסוקים בפוליטיקה צינית אנחנו מעל זה. אלא שכפי שמוכיח ביקורו של אורבן, אנחנו לא מעל זה. מרגע שנגמר רוב החורבן – עניין בית המקדש אומנם לא הוסדר, אך הוא נתון במחלוקת גם בתוך העם היהודי – חזרנו לעשות את מה שעושה כל שלטון כדי לשרוד. שיקולים קרים של כדאיות. בריתות תועלתניות שאין בהן חמדה. אינטרסים קצרי וארוכי טווח שהשיקול המוסרי שהם נשענים עליו אחד ויחיד: האם זה עוזר למדינת ישראל לשרוד.