הצעירה שלנו, סביון, מכרה השבוע תסריט לסרט באורך מלא לאולפני סוני, הוליווד.
השמחה מהולה בעצב, כמו כל שמחה שתלווה אותנו בשנים הבאות. כמה חבל שמאיר לא זכה לראות את זה. הוא כל כך האמין בה ודרבן אותה להתמיד במה שהיא אוהבת. הוא תמיד רצה לדעת הכל; עם מי היא נפגשה, למי היא שלחה, מי אמר לה מה. וזכר כמובן כל פרט. הוא דלה אינפורמציה בחמש דקות שיחה שאני בחצי שעה איתה לא השגתי. גם כאבא, מאיר היה עיתונאי מעולה.
***
ליום הולדת העשירי, סביון ביקשה את הספר של קובי ניב "איך לכתוב תסריט". כן, יום הולדת 10. היא שיננה אותו בשקידה וחלמה כבר אז לכתוב תסריטים להוליווד. כמו שמאיר ידע מגיל צעיר שהוא רוצה להיות שדר ספורט - סביון ידעה שהיא רוצה לכתוב.
כשהייתה בת 11, היא התמכרה לסדרת המתח ״טווין פיקס״, שבויה לחלוטין בקסמיו של קייל מקלכלן. היא התעקשה לצפות בסדרה המפחידה ששודרה בשעת לילה מאוחרת לבדה. היינו מציצים עליה מדי פעם, לראות שהיא בסדר, מוצאים אותה אוחזת בכרית, מוכנה להסתתר ברגע שיהיה קטע מפחיד מדי. היא גם העריצה את מרילין מונרו וטים רובינס. אלה היו דמויות הילדות שהיא בחרה להתחבר אליהן. הזיכרון שלה לשמות, לדמויות ולסצינות מסרטים היה ונותר פנומנלי. היא יכלה להיכנס הביתה, כשאנחנו צופים בסרט כלשהו, ותמונה אחת הספיקה לה כדי לזהות את שם הסרט ולהגיד מי משחק בו. לפעמים, כשחזרנו מספריית הווידיאו מלאי התפעלות מסרט גדוש כוכבים שמצאנו (למשל ״קליפורניה״), היא הייתה צריכה להזכיר לנו שכבר הבאנו אותו פעמיים, ושגם אז לא אהבנו אותו... כשהייתה בכיתה ד׳, היא כתבה בשיעור כתיבה יוצרת סיפור מאוד משכנע על ילדה מוכה. יותר מדי משכנע. המורה שלה הזמינה אותי לפגישה ואמרה ״לולא הכרתי את ההורים...״, אבל עדיין היה נדמה לי שהיא מסתכלת עלי קצת בחשדנות. אמרתי לסביון ״את מוכנה להשתדל קצת פחות ולא לעשות לנו בושות?״ כל מתנות יום ההולדת שלה מאז ומתמיד היו בחנויות מכשירי הכתיבה ״גרפוס״ בירושלים. תמיד יצאנו משם עם שקיות עמוסות בכלי כתיבה, מחברות, קלסרים ומדבקות. לא הייתה מאושרת ממנה (למען האמ,ת כלום לא השתנה.גם היום היא מאוהבת בחנויות האלה).
בגיל 13 היא התחננה לעבור להתגורר שנה אצל אחותי בארצות הברית, לחיות את החלום האמריקאי. הפרידה הייתה קשה. לא היה אז פייסטיים וסקייפ, אבל הנחישות שלה גרמה לנו להיעתר. זו הייתה שנה של געגוע שללא ספק תרמה להצלחה שלה היום.
אחרי הצבא, סביון התקבלה ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, אבל החליטה לוותר. היא הייתה אוטודידקטית: הזמינה לה בדואר חוברת וספרים מחו״ל על קולנוע (היא הזמינה מאמאזון כשהם עדיין מכרו רק ספרים), למדה כל פרט ובדקה תחרויות כתיבה.
כשסיימה קורס הפקה ב״בצפר״, בית הספר של אגודת הפרסומאים, היא התקבלה בו־זמנית לעבוד בחברת הפקה וכדיילת אוויר באל על. לא הייתה התלבטות - היא בחרה בהפקה.
במשך עשור היא עבדה בהפקה, צוברת ידע בכתיבה, בימוי וצילום. כשבער בה הצורך להתמקד בכתיבה, היא החליטה לוותר על משרה מעולה בשכר גבוה ולעבור ללוס אנג׳לס, להתחיל מאפס, בניסיון להגשים את החלום האמיתי. אחרי חודשים ארוכים של כתיבה, הרשמה לכל תחרות אפשרית, עשרות פגישות והתחרות מול אלפי כותבים אמריקאים שמנסים לפרוץ, הגיע הרגע הענק הזה, רגע הפריצה: לחתום עם סוני. עכשיו מתחיל המצוד אחרי במאי, שחקנים והתחלת הצילומים.
מאיר לא כאן כדי לחגוג את ההצלחה, לחבק אותה חיבוק ענק ואוהב של אבא ולהגיד לה ״שיחקת אותה, סביוניטה״, כשהוא צוחק את הצחוק המתגלגל שלו ומאושר עד אין קץ.