אהבה עיוורת: כשהקבוצה האהודה בכדורגל נראית בדיוק כמו היריבה

זה קרה במהלך ראיון קבלה לבית הספר הימי במבואות ים מכמורת. באחת מבדיקות המיון למגמת חובלים, שאמורה לשלול עיוורון צבעים, הצביעה הבוחנת על ציור ובו עץ אלון גדול הנושא תפרחת ירוקה שנצבעה בצבע פנדה ירוק-זוהר ושאלה "איזה צבע זה?" – "צהוב" עניתי בביטחון וחיכיתי לציור הבא. כמובן שלא היה עוד ציור והבוחנת עברה ישר למבחן "אישיהארה" שמציג את אותם עיגולים קטנים שמרכיבים עיגול גדול ובמרכזו מצויה ספרה כלשהי, הגלויה לאלו שאינם סובלים מעיוורון ונחבאת לאלו שכן. במבחן עצמו, ניתן לגלות גם באיזה סוג עיוורון סובל הלקוי. 
 

"איזה צבע זה?" זו השאלה הראשונה שנשאלת ברגע שעיוור צבעים חושף את לקות הראייה שלו אל מול העולם. התשובה תהא תלויה באובייקט אותו בחר השואל או באורך הרוח של הנשאל. כאמור, ישנם סוגים רבים של עיוורון צבעים: החל מאי הבחנה בגוון צבע אחד ועד למונוכרומטיות מוחלטת. אמנם איני זוכר באיזה סוג עיוורון לקיתי, אך החל מהרגע שהבוחנת בישרה לי על הלקות, הבנתי מדוע במשחקים נגד הפועל תל אביב, אני לא מצליח לזהות מי הקבוצה שמחזיקה בכדור. אגב, חוץ מהירוק והאדום כדאי להכיר בדומות של הסגול והכחול, גווני הטורקיז והאפור והחום אל מול האדום. כך, בסנוקר למשל, הכדור החום נראה בעיניי כמו עוד אחד מאותם חמישה עשר כדורים אדומים.

 

בשנות ה-90, אם לא הייתי נוכח פיזית במשחק כלשהו, השדרים האיכותיים של אותה תקופה עזרו לי להבין את המתרחש במגרש. אבל צריך לזכור שאלו ימי טרום שידורי ה-HD והנקודות שזזו על המסך נראו בעיניי כמו גושים אחידים הנמרחים לאיטם מצד לצד. מבחינתי, בהגנה הם מסרו בטעות לחלוץ היריבה ובהתקפה מסרו בטעות לאסי דומב או שמעון גרשון. כלומר, אם לא היו סימנים מזהים כמו הגובה של סרגיי קלשנקו או רעמה של ננאד פראליה, לא היה לי מושג לאן נושבת הרוח במגרש ואיזו קבוצה מחזיקה בכדור.
 

כיום, עם כניסת ה-K4 ומסכי הענק, כשהמצב הוויזואלי השתפר (אך הווקאלי רק הולך ונהיה יותר גרוע עם כל צווחה של עמיחי שפיגלר) יותר קל לי להבחין בזהות היריבה. כאוהד מכבי חיפה, מנקודת הצפייה שלי ביציע אבי רן הצפוני, כל התקפה שמתרחשת ברחבה הדרומית נגד קבוצה אדומה, נראית כמו בליל של מלחמה על הכדור, אך כשההתקפות קרובות יותר ליציע שלי – הבעיה נפתרת. כמובן שבחירה בצבעים אחרים או סימנים מובחנים כמו פסים בלבן שיוצרים קונטרסט המבדיל בין הקבוצות הקל עליי את הזיהוי. 
 

ואז הגיעה מנהלת הליגות בכדורגל ואיתה ההחלטה המבורכת להפריד צבעים בעייתיים במשחק נתון, כולל מדי השוערים. עכשיו רק נותר לי שראשי המועדון שאותו אני אוהד ימצאו פתרונות ליכולת הקבוצה. ייתכן, שכמו במקרה הפרדת הצבעים, צריך להתחיל במציאת השחקנים המובילים וההפרדה שלהם מאלו שלא אמורים ללבוש את החולצה הירוקה, ולסיים באיתור שחקני רכש ייחודיים שרמת היכולת שלהם זהה לאלו ששיחקו בטרום תקופת ה-HD.