כמה מילים נשפכו פה בשבוע וחצי האחרונים על חוק הלאום, ועל השוויון, והאם המדינה תכיר בדרוזים כשווים, או כתורמים, והאם השוויון יתבטא בתוכניות מתאר להרחבת הכפרים, או בעוד משפט קלישאתי על ברית הדמים/ ברית החיים שבינינו. כל כך הרבה מילים, כל כך מעט תוכן. בזמן כתיבת שורות אלה, הוועדה הדרוזית שנפגשה עם הצוות שהקים ראש הממשלה להצעת ה”מתווה להרגעת המחאה ולביטול ההפגנה” דחתה את המתווה, אך הודיעה כבר שמדובר בהזדמנות היסטורית לשינוי. כרגע, הדבר היחיד שהיסטורי פה זה שכבר שבועיים מדברים על רגשותיהם של הדרוזים.
בואו נודה על האמת, צדק מי מהם שאמר שברגע שהוא מוריד את המדים מתייחסים אליו כאל ערבי, וכפועל יוצא כאל אזרח סוג ב’. תעשו לעצמכם, בשקט, מבחן קצר. כמה מכם יידעו להבדיל בין ערבי לדרוזי, לצ’רקסי לבדואי – כולם אזרחים ישראלים. למה בכלל אתם צריכים להבדיל? נכון שהמבטא מרתיע אתכם?
מסקנה: האפליה, ההדרה, הקושי לקבל, ההתנשאות – כל אלה הם הבעיה. לא רק העובדה שעכשיו זה מעוגן בחוק. ולכן, אם העדה הדרוזית רוצה באמת לממש את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכה, עליה להמשיך במאבק ולהרחיבו, ולעמוד על כך שהמתווה החשוב ביותר שייקבע וייושם בחברה הישראלית הוא המתווה לחינוך החברה – נגד גזענות, נגד אפליה, בעד שוויון ובעד התייחסות לכל אדם באשר הוא אדם. משהו כמו לחזור לערכי מגילת העצמאות, אבל עם ביטוי מעשי. עם טיולי המורשת הרבים שהונחלו במערכת החינוך, כדאי לחייב סיורים גם בכפרים דרוזיים וערביים; מפגשי היכרות, לימוד ערבית חובה בבית הספר – בכל זאת, שפה “במעמד מיוחד”, לא?
הדיון על שוויון כן או לא בחוק חשוב מאוד. אבל אם אין לו ביטוי מעשי, אין לו הרבה משמעות. ובעצם מה שיש הוא בדיוק הפוך. בעשור האחרון מערכת החינוך הסתגרה והלכה לה. אסור להכניס את "שוברים שתיקה" ו"בצלם"; אסור לקיים אירועים עם האגודה לזכויות האזרח; תקציב החינוך ליהדות ישראלית, מה שנקרא יהדות “אלטרנטיבית” בסלנג, צומצם כמעט לגמרי; בנות שירות לאומי מלמדות שצריך לצום ביום הכיפורים אחרת הגרון יישרף, וכל זה כשמדובר ביהודים מול יהודים. פעילויות חינוכיות של יהודים וערבים בוטלו כמעט לחלוטין.
אם זו האווירה בבתי הספר, איזו חשיבה שוויונית יכול לפתח בוגר המערכת הזאת? ואם זה מה שיונקים הילדים שלנו ממערכת החינוך, כיצד ישפיע תיקון “היסטורי” בחוק על האפליה של דרוזים או ערבים?
וכל זה כשרק בחינוך עסקינן. שלא לדבר על האכיפה הסלקטיבית – עזבו מול ערבים, מול ישראלים יוצאי אתיופיה – של המשטרה. המאמצים הבלתי נתפסים שעושים בפרקליטות כדי שלא לנקות את שמו של הבדואי יעקוב אל־קיעאן שנורה ומת במהלך הפינוי הלילי של אום אל־חיראן, ושבמהלך האירוע דרס רכבו את השוטר ארז לוי ז”ל והרגו. על פי סדרת פרסומים ב”הארץ”, חקירת השב”כ העלתה כי אל־קיעאן לא דרס בכוונה את השוטר לוי ז”ל, אלא איבד שליטה על הרכב כתוצאה מהירי לעברו, אולם פרקליט המדינה שי ניצן קבע כי לא ניתן לקבוע אם אל־קיעאן היה מחבל או לא. יש למישהו ספק שכלפי אזרח יהודי החלטה כזו לא הייתה מתקבלת?
צודקים מנהיגי העדה הדרוזית. יש כאן הזדמנות היסטורית. לממשלה חשוב לתקן את הפגיעה האנושה ביחסי הדרוזים עם המדינה, והם יכולים לדרוש ולהוביל מהלך אמיתי – לא כזה שיוסיף כמה מילים ריקות לחוק – לשינוי סדרי העדיפויות בערכים האזרחיים במדינה. אין ספק שרבים יצטרפו אליהם.