בדצמבר 2017 הגישה “ועדת השר למיגור האלימות כלפי צוותים רפואיים במערכת הבריאות” את מסקנותיה, אחרי מספר חודשים של דיונים. מסקנות הוועדה הפיחו תקווה בקרב הצוותים הרפואיים בישראל. מי לא יכול להסכים ולברך על כאלה מסקנות: עומסים - תוספת תקני כוח אדם סיעודי; ביטחון - הצבת כוחות שיטור ואבטחה; אכיפה והרתעה - הגברת הענישה והמענה של הרשויות.
כולנו האמנו שסוף סוף שרי הבריאות והאוצר יעשו את מה שצריך לעשות. אבל למרות הכל, שום דבר לא השתנה. על פי נתוני משרד הבריאות, מדי שנה נרשמים בישראל כאלף מקרי אלימות, כמעט שלושה מקרי אלימות מדי יום. כל אלה לא מצליחים לגרום לממשלה לשנות את סדרי העדיפויות שלה. סביבת עבודה תקינה ובטוחה עבור העובדים בישראל אינה מותרות, אלא זכות בסיסית.
האחים והאחיות החליטו לשבות, לא כי הם רוצים לגרום סבל לאזרחי המדינה ובוודאי לא כדי לקבל יום חופש. יתרה מזאת, אלמלא הייתה לנו ברירה, לא הייתה שביתה כלל. משום כך, גם אם יהיה קשה קצת בימים הקרובים בבתי החולים ובמרפאות, אני מבקשת להזכיר כי זהו לא רק מאבק של האחיות. זה המאבק של כולנו, למען מערכת בריאות בטוחה וטובה יותר.
זהו מאבק ערכי ומוסרי. אני מאוד מקווה שההסתדרות הרפואית לא תעמוד מנגד ותצטרף גם היא לשביתה שלנו. הרופאות והרופאים מתמודדים עם אותן בעיות וסופגים את אותה האלימות.
הכותבת היא מומחית לדיני עבודה ויועצת משפטית להסתדרות האחיות