ישראל וחמאס מעוניינות בהסדרת המצב בעזה, ולפיכך סיכויי ההסכם הפעם טובים מבעבר. מדובר בהסכמה על תוואי הדרגתי, שבו ייפתחו מעברי הגבול ותתאפשר אספקה של מים וחשמל לעזתים, תמורת הפסקת טרור האש וההתנפלות על גדר הגבול. בשלבים הבאים ידובר על הפסקת אש, "הודנה” או “תהדיאה" ארוכה, תמורת השקעות ופיתוח ושיקום עזה מחורבותיה, כולל בניית נמל.
אם הדברים נשמעים טוב מדוע אין מתייחסים אליהם כך? הסיבה העיקרית היא שיש יותר מדי "מכשילים", שלא מעוניינים בהצלחת ההסדרה ובראש ובראשונה רמאללה. אף שכל הצדדים המעורבים מעוניינים לשלב אותו בהסדרה, אבו מאזן לא מעוניין. הוא גמר אומר שאת פרק הפיוסים עם חמאס הוא סיים. עתה הוא עסוק בשיקום הלגיטימיות הישנה של אש"ף. כלומר, בשלב הזה - עם וטו של רמאללה - אין דיל.
ברמאללה לא מאמינים שמדובר בתוואי מדורג. הם משוכנעים כי רק השלב הראשון, הצנוע, ייצא אל הפועל. פירוש הדבר: הסכם נפרד בין ישראל לחמאס, בגיבוי המעצמות ומדינות ערב. כתוצאה מכך, אש"ף עלול לאבד את תוארו כנציג הלגיטימי היחיד של הפלסטינים. וכל זאת דווקא כאשר אבו מאזן שוקד על חידוש התואר הזה.
אבל גם בתוך עזה יש "מכשילים" רבים. מי שמוביל את ההסדרה הוא המנהיג החדש של עזה – יחיא סינוואר. מנהיג? לא ברור, שכן דור ההנהגה הקודם, שלמעשה הודח, בראשות אסמאעיל הנייה, לא מעוניין כי מחליפו יצטייר כמוצלח יותר ממנו ומהדור הישן.
לצדם, ישנה מעורבות של מעצמות אזוריות. הן מתגוששות בסוריה, ואך טבעי שיכשילו אלה את אלה בעזה. טורקיה מייצגת, יחד עם קטאר, את האחים המוסלמים. איראן מיוצגת על ידי גדודי עז א־דין אל־קסאם, האגף הצבאי של חמאס, ודואגת להכשיל את טורקיה וקטאר, וכולם מאוחדים בהכשלת מצרים.
מכיוון שסינוואר זקוק להצלחה דקלרטיבית "לאומית" כדי להתמודד עם מתנגדיו, הוא לא יכול להתפשר בעניין האסירים והנעדרים. עד כה, חמאס שומר על חזית אחידה, קשוחה ולא מתפשרת, כאשר כל אחד פוזל אל השני בתקווה שימעד.
אין זאת אומרת שבסופו של דבר לא תהיה הסדרה. השאלה היא מתי, מה ניאלץ עוד לעבור עד שזה יקרה, ועד כמה יוכלו העזתים לסבול עד שיישברו ויתחיל "האביב של עזה".
הכותב הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומזרחן