בשבועות האחרונים, על רקע סערת חוק הלאום, נדרשו רבים לדיון בדמותה של מדינת ישראל וערכיה הבסיסיים. אולם דווקא שביתת האחיות מהשבוע שעבר חשפה משהו עמוק על אודות פניה של החברה הישראלית כיום. כי מי שאנחנו ומה שאנחנו לא נקבע רק בחוקי היסוד, במגילת העצמאות, בכנסת ובבית המשפט, אלא והרבה יותר במסדרונות בית החולים, בתור לבדיקת הדם במרפאה הציבורית וביחס לאחיות ולאחים, לרופאים, לרופאות ולכלל העובדים בשירותי הבריאות הציבוריים.
השביתה שעליה הכריזו האחים והאחיות היא מלחמה על זכות בסיסית, הזכות להגנה פיזית. השביתה הזו ושביתות ומחאות קודמות חשפו תופעה איומה ובלתי נתפסת. אלימות קלה עד קשה כלפי צוותים רפואיים בכל הארץ. אלימות היא כמובן דבר מגונה ולא מקובל בכל חברה מתורבתת ובכל מדינת חוק וסדר. זהו המובן מאליו, אבל מעבר לקושי מול האלימות, עולה כאן קושי נוכח הידיעה כי האלימות מופנית כלפי גורם מטפל, אדם שבחר להיות שם עבור כל אחד ואחת מאיתנו, עבור החולים והפצועים, ולמרות זאת הם ומלוויהם בוחרים לתקוף אותו.
אי אפשר שלא לחשוב על הביטויים "לירוק לבאר ששותים ממנה" או "לנשוך את היד שמאכילה אותנו", שאני מוצאת עצמי ספק גוערת ספק מעירה לילדיי הקטנים כשהם מתנהגים בכפיות טובה. ואולי על כך מדובר, על תרבות ה"מגיע לי" הישראלית ועל כפיות טובה כפני הדור?
עומק האבסורד התחוור לי כבר לפני כמה שבועות, כשחברה טובה, רופאה העובדת באחד מבתי החולים במרכז הארץ, סיפרה לי על "הכשרה מקצועית" שעברה מטעם בית החולים שבו היא עובדת. ההכשרה לא עסקה במידע רפואי זה או אחר, אלא בדרכים להתגונן מאלימות המופנית כלפי הצוות הרפואי, ובמילים קצת פחות מכובסות: לימדו אותה ואת חבריה איך לא לחטוף מכות. כן, זוהי הכשרה "מקצועית" שעוברים רופאים ורופאות בישראל בימינו.
העומס בבתי החולים בישראל אינו סוד, וכל אחד מאיתנו חווה או חוותה המתנה קשה, פיזית ונפשית, במסדרונות בית חולים זה או אחר. כולנו גם נתקלנו ברופא "מזעיף פנים" או אחות "לא נחמדה", ואפילו גסי רוח, שלא שעו למצוקתנו. ניתן להסביר את ההתנהגות הזו בתנאי העבודה הקשים של הרופאים והאחיות, בסביבת העבודה השוחקת ובעוד מיני הסברים הקשורים למצבם של הרופאים – נושא שדורש דיון חשוב נפרד. אבל, וזהו אבל קיומי, לא זה העניין כאן.
לא אנושיות הרופאים (או אנושיותנו שלנו) עומדת על הפרק, וגם לא בחירה אישית אם לנהוג בסבלנות או "להתפרק" בבית החולים. מדובר כאן בתרבות בסיסית ובנורמות התנהגות ציבוריות שיש להשתיתן במרחב הציבורי ובכלל זה במרחב בתי החולים והמרפאות.
רבות דובר כאן בשבועות האחרונים על צביונה של המדינה. על דמותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, על היחס למיעוטים וערך השוויון האזרחי. אבל מעבר לאופק הוויכוחים על אופי המדינה, השאלה הדחופה היא שאלת דמותה ותרבותה של החברה בישראל. המאבק על התרבות עובר בחוקיים שוויוניים וביחס ראוי ומכבד למיעוטים, אבל ראשיתו בגני הילדים, בבתי הספר, במרפאות ובבתי החולים הציבוריים. יחס מכבד ומוקיר תודה, גינוי של בריונות והתלהמות, מילולית ופיזית. אלה האבנים הקטנות שיש להפוך ולהרים, ומשם תיסלל הדרך הנכונה, ולא רק בבתי החולים.
הכותבת היא עמיתה במכון למדיניות העם היהודי ומרצה באוניברסיטת בר־אילן