13 שנים חלפו בימים אלה מאז מעשה הנבלה שעשה אריאל שרון במשפחות יהודיות שלא חטאו במאומה. והוא לא היה לבד. עמדו לצדו חברי ממשלתו, ובהם, בראש ובראשונה, ציפי לבני, אז שרת המשפטים, ואהוד אולמרט. המחזות היו שוברי לב. אלפים נקרעו מבתיהם. בתי כנסת נהרסו. מתים נשלפו מקבריהם. במקום שבו פרחו יישובים נשארה אדמה חרוכה. גוש קטיף היה למרמס. ארגוני טרור תפסו את השטח.
הייתי קרוב לאירועים. ייצגתי כמה מן המוחים נגד הפינוי, והייתי עד למה שהיה נראה לי כהתבהמותה של מערכת המשפט. לבני לא נקפה אצבע. מני מזוז, כיום שופט בבית המשפט העליון, בהתערבותה של ציפי לבני, היה היועץ המשפטי לממשלה. אף לא אחד מהם לא מחה נגד הגריסה של זכויות היסוד של רבים כל כך. בתי משפט מיוחדים הוקמו בתוך בתי הסוהר עבור כל אלה שנעצרו במהלך ההפגנות. אהרן ברק, אבי המהפכה החוקתית, שכל תכליתה הייתה, בעיניי, השתלטות עוינת על השיח הציבורי, צקצק בלשונו והתיר לדברים לקרות. כל תורתו הפכה לעפרא דערעא.
פניתי, לא אחת, בעתירות לבית הדין הגבוה לצדק. כולן נדחו בידי אותו ההרכב; דורית ביניש, מישאל חשין ואהרן ברק. לא היה כל סיכוי לחלוף על פני המחסום הזה. רשעות ואטימות היו בעיניי ממאפייניו הבולטים. אינני יודע כיצד כל מי שהיה מעורב במעשה הנפשע הזה חי היום בשלום עם מצפונו.
ראיתי את העצב בעיניהם של כל אלה שביקשו לעמוד בפני מה שהלגיונות של דן חלוץ, רמטכ”ל שלעניות דעתי מכר את נשמתו תמורת התפקיד, עמדו לעשות. במשך שנתיים הם התאמנו לקראת המשימה. פסיכולוגים גויסו במיוחד כדי לשטוף את מוחם של החיילים הצעירים. מאות האלפים שהתאספו בכפר מימון כדי למחות לא ידעו שהקרב אבוד; שמי שעומד בראש המערכת השלטונית, לבו גס בכל מה שהתנועה הציונית האמינה בו במשך דורות רבים.
מאומה לא ימחק את הכתם המביש הזה שדבק בכל מי שהיה קשור אז למה שקרה ליהודים ביישוביהם הפורחים. להבדיל, המשורר דוד אבידן דיבר בשירו המונומנטלי על הכתם שנשאר על הקיר. מאומה לא הצליח למחוק אותו. ציפי לבני ומני מזוז חייבים לזכור זאת, כמו גם אהרן ברק ודן חלוץ, וכל האחרים. יש כתמים שנשארים לעולמי עד.
אריאל שרון הלך לעולמו, אבל הכתם לא נמחה. יש כאלה כתמים. הם נרשמים בתולדות העמים. היסטוריונים מטעם מתגייסים, לא אחת, כדי לגלגל, ללא הצלחה, תיאוריות שמנסות להסביר מעשים נפשעים שנעשו בידי מנהיגים. זה קורה היום בכל רחבי אירופה. במדינות שונות מבקשים לנקות כתמים. קשה להאמין שמשהו או מישהו יצליח למחוק כתמים מן העבר. אבל הניסיונות מתקיימים.
ורק אצלנו אין חרטה. אין דרישה מן המעורבים לשלם מחיר. אין ניסיון לבקש סליחה. לא במערכת המשפט ולא בקרב הפוליטיקאים. לא שיש סיכוי שהכתמים יימחקו; אבל לנסות צריך. שכן הניסיון למחוק אותם יכול להוליד תובנות שלא התקיימו בזמנו, לדעתי, אצל כל אלה שהוליכו את המהלך שלעולם ייזכר לדיראון בתולדות עמנו.