כשחזרנו מיורודיסני, כפי שסיפרתי במדור הקודם, הספקנו לחגוג לבן יום הולדת שלוש במסיבה לחבריו מהגן, ולמחרת התייצבנו בבית החולים בציריך, אותו בית חולים שמוכר לנו ומאוד לטובה משתי הלידות של בתי סיון. הניתוח, נאמר לנו, אמור להימשך כארבע שעות לכל היותר. כשארבע שעות חלפו, ואנחנו עדיין בחדר ההמתנה של בית החולים, מחכים לשיחת עדכון שלא מגיעה, התחלתי לנדנד לחתן השווייצרי שלי, פיליפ, מה קורה? אולי תשאל מישהו. אבל הוא שווייצרי. ממתין בסבלנות.
כשעוד שעה עוברת, והוא מבין שעוד רגע אני אפרוץ לחדר הניתוח, הוא מתרצה וניגש לשאול. כל מה שמוכנים למסור לנו זה שהניתוח אכן מתארך מסיבה כלשהי. מה הסיבה? זה כבר מוגזם לשאול. החתן המקסים שלי מחליף קצת צבעים, אבל הנימוס השווייצרי שלו מסרב לשתף פעולה עם ההיסטריה שלי. "זו הילדה שלי בפנים", אני אומרת לו, והוא עונה בהשתתפות אמיתית: I know.
מאיר שלי כל כך חסר. כל כך קשה לי להיות בלעדיו שם. בלי החיבוק המנחם, העוצמה והחוזק שהוא תמיד שידר וההבטחה שלו שהכל יהיה בסדר. בניתוח הכבד שסיון עברה לפני 15 שנים בארץ, מאיר הוא זה שבזכותו שרדנו. הוא היה עמוד הפלדה התומך שלנו. לאחר שהניתוח שארך אז שמונה שעות הסתיים, קראו לנו למשרדו של המרדים. שם קיבל אותנו המנתח עם החלוק הלבן מוכתם בכתמי דם, אבל על פניו הבעה של הקלה. הוא בישר לנו שהניתוח עבר בהצלחה. כשהוא יצא מהחדר, מאיר חיבק אותי חזק ופרץ בבכי. האיש הזה, שהיה כל כך חזק למעננו במשך חודש שלם, פשוט התפרק כשהכל הסתיים.
כאלה אנחנו
בחזרה לבית החולים פה. הכל נקי, מקסים, מתוקתק. חדר קבלה שנראה כמו מלון חמישה כוכבים. בית הקפה מבהיק בניקיונו עם מבחר עוגות, כריכים ושוקולד שווייצרי מעולה. הכל שקט ורגוע. כמעט רגוע מדי. כעבור חמש שעות מעבירים את סיון לחדר ההתאוששות. הרופאים חולפים על פנינו עם המיטה במהירות הבזק. שנייה, תנו לראות אותה. אבל אין עם מי לדבר. "תמתינו בבקשה, עוד מעט נקרא לכם".
המנתחת השווייצרית המקסימה ניגשת אלינו כעבור חצי שעה בחיוך ואומרת שאין סיבה לדאגה, הכל בסדר. השווייצרים ללא ספק יסודיים. ידענו שהיא מבצעת את הניתוח המסוים הזה כבר 30 שנה ויש על מי לסמוך, אבל תמיד קיים החשש כשלא יודעים מה קורה שם בפנים. כשהכל מסתיים ונותנים לנו לראות את סיון והכל בסדר, החיוך חוזר אל פני, ופיליפ אומר לי: "ככה זה פה. לא מדברים, עושים".
למחרת מעבירים את סיון לחדר פרטי. במקלחת מחכים לה חלוק רחצה, נעלי בית חדשות באריזה ותיק רחצה מהודר עם מברשת שיניים ומבחר לא מבוטל של קרמים וסבונים. בחדר יש גם כספת. על השולחן תפריט ארוחות בוקר, צהריים וערב, שכולל מנות כמו דגים, קורדון בלו, בשרים, קרם ברולה, מבחר פירות, מיץ תפוזים סחוט לארוחת בוקר וכמובן לאטה או קפוצ'ינו. הבחורה האחראית על התפריט מגיעה לחדר ובחיוך רחב מאשרת כל בקשה, גם אם זו לא מופיעה בתפריט. אין דבר כזה לא. הכל פה אפשרי. אין עומס. אין לחץ. אין מיטות במסדרונות. סממנים מעטים של בית חולים.
כשראיתי את הבת שלי שלמה ובריאה - מיתרי הקול מתפקדים, אף איבר לא נפגע והיא מטופלת מעל ומעבר למצופה - סלחתי לשווייצרים על השוני ביניהם ובין הישראלים; על שאנחנו דורשים תשובות כאן ועכשיו, וזו לא דרכם. על שאנחנו רגשנים והיסטרים, וזה ממש מוזר להם. כאלה אנחנו. אולי לא הכי נקי וסטרילי ואצלנו, ואולי אנחנו גם לא כל כך יסודיים, אבל יש בנו הרבה לב ורגש, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. ואתה שם למעלה: תן קצת מנוחה. הוכחתי שאני עומדת במבחנים, אז בבקשה די.
