ללא הצדקה: הצרכן הישראלי ממשיך לשלם מחיר על מבנה המשק

בשנת 1827 הייתה חרפת רעב בישראל בשל פשיטת ארבה. זו לא הייתה הפעם היחידה וגם לא הקשה ביותר: בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ארבה שפשט על ארץ ישראל והמזרח התיכון הביא למחסור בתוצרת חקלאית ולהאמרת מחירים. בשנת 1955 הארבה פשט על הנגב. בשנת 2013 מתקפה קלה של ארבה שבא מהנילוס נחסמה על ידי משרד החקלאות. עכשיו מי שמכה בישראלים הם יצרני המזון, שיש חשש שהקמעונאים יצטרפו אליהם לנוכח אוזלת ידה של הממשלה. 

מדד מחירי המזון ירד בעולם בחודש יולי ב־3.7% - כך על פי מדד מחירי המזון של האו"ם. בשנה האחרונה ירד מדד מחירי המזון של האו"ם ב־5.7%. מחירי מוצרי החלב ירדו בשנה האחרונה ב־8.1%, ומחירי הדגנים ירדו ב־0.8%. שמני מאכל ירדו ב־11.5% ומחיר הסוכר ירד ב־19.7%. מחירי הבשר ירדו ב־5.7% (ואני שם זאת במקום האחרון כי זה כולל גם "בשר אחר"). אלה עובדות שאין להתווכח עליהן, אולם הן לא מפריעות ליצרני המזון בישראל לטעון שהם נאלצים להעלות מחירים גם בגלל העלייה במחירי הגלם ובמחירי המזון בעולם.

האם יצרני המזון בישראל כל כך מסכנים? ממש לא. על פי נתוני האו"ם, מדד מחירי המזון ירד משנת 2011 ב־26.6%. מחירי מוצרי החלב ירדו ב־13.2%, מחירי הגרעינים (כולל אורז), ירדו ב־33.2%. מחירי שמני המאכל ירדו ב־44.2% ומחירי הסוכר ב־54.5% (!!). מחירי הבשר ירדו ב־26.6%.

משמעות הנתונים הללו היא שחברות המזון הישראליות, בחסות השלטון החלש, עשקו את הציבור במשך כל השנים מאז אותה מחאה חברתית מפורסמת. קחו את האורז, למשל, שהיצרנים בארץ טוענים שמחירו עלה. שקר וכזב: בבורסות הסחורות ירדו מחירי האורז בחמש השנים האחרונות ב־31.2% - מזה 16.7% רק בשנה האחרונה. בחודש האחרון לבדו ירד מחיר האורז ב־12.7%. 

אולי היה פיחות של השקל לאורך התקופה, והוא שיכול להסביר עליית מחירים? שוב, התשובה שלילית. השקל השנה, בממוצע, חזק יותר ב־1.1% מאשר בשנת 2011. נוסף על כך, השקל התחזק ריאלית מול סל המטבעות בשבע השנים האחרונות בשיעור של 3.3%. המשמעות היא שכוח הקנייה של השקל חזק יותר, מה שהיה אמור להביא דווקא להוזלה במחירי המזון. 

גורם נוסף שהיה אמור להביא לירידה במחירי המזון הוא המכס. בגדול אפשר לומר כי אז 2011 המכס על שום מוצר מזון לא עלה! במכסים דווקא נרשמו ירידות והקלות לאורך שנים, מה שהיה אמור לדחוף את המחירים כלפי מטה. יצוין שעל סוכר, אורז, תה, מים, שמני מאכל, חיטה, קמח, פסטות ואפילו בצק אפייה - אין כלל מכס. גם על עוף ובשר אין מכס, פטור מלא. משרד האוצר אפילו הפחית את המכס על טונה בשנים האחרונות, ועל כך קם קול זעקה של היצרנים המקומיים. 

ההגנה הגבוהה ביותר היא על יבוא פירות, שם המכסים יכולים להגיע ל־200%־300%. לא הייתה עלייה במכסים, אבל המכסים הגבוהים הם הסיבה למחירי התפוחים היקרים בישראל ומחירי תפוח האדמה, הבצל והשום. האוצר, התקוע במדיניות של שנות ה־70 של המאה שעברה, למעשה ללא מדיניות מסודרת, עונה למשברים רגעיים ולזעקת הציבור כאשר מחירי פירות נוסקים והעגבנייה מככבת בכותרות. פקידי משרדי האוצר והחקלאות נותנים מתנות בסכומי עתק ליבואנים שהם חפצים ביקרם, בדמותם של רישיונות (מכסות) ליבוא תפוחים, בצל, תפוחי אדמה, שום, אגסים, שזיפים ונקטרינות. מי שמקבל רישיון לתקופת מה יכול למעשה להשאיר חלק גדול מהרווח אצלו. 

עכשיו, כאשר היצרנים המקומיים והיבואנים מתכוונים לעשות יד אחת כדי לבזוז את הציבור, הגיע הזמן ששר האוצר משה כחלון, שעושה מבצעי "נטו" לסוגיהם, יעשה מהפך גם בתחום סחר החוץ של ישראל בתחומי המזון. יש לבטל את המכסות, המעשירות מספר מצומצם של משפחות יבואניות. עדיף אפילו להטיל מכס נמוך ובד בבד לאפשר לכל החפץ בכך לייבא ירקות ופירות, כדי שתהיה תחרות של ממש. כל הנדרש הוא פשוט לסגור את הבאסטה העלובה של המכסות, שריד מתקופת שר האוצר פנחס ספיר, בתקופה שהמדינה הייתה בחיתוליה. 

כמו שענפי הטקסטיל, הקפה, השטיחים, האופנה והטיסות נפתחו ליבוא מתחרה, כך יש לעשות בתחום החקלאות. בהדרגה, כמובן, לאורך כמה שנים ועם תוכנית ידועה ומוכרזת מראש. כששירתי באוצר, תעשיית הטקסטיל נחשפה בהדרגה לאורך שבע שנים, כך שהשחקנים ידעו מה מצפה להם. כתוצאה מכך ישראל נדחקה לתעשיות חכמות יותר עם ערך מוסף גבוה יותר, השכר ונצמיחה של המשק היו גבוהים יותר - תוצר גבוה יותר שיכול להחזיק צבא חזק יותר! עכשיו הזמן לעשות זאת גם בתחום המזון, לפני החגים.

בתוך כך הגיע הזמן לתקן את הסכם הסחר עם האיחוד האירופי, כך שיכלול גם מוצרי מזון. או אז הישראלים לא ישתוממו ממחירי המזון בארץ בכל פעם שהם מבקרים באירופה.

השיטה מעוותת בעיקר בתחום החלב ונגזרותיו. הממשלה מכתיבה את "מחיר המטרה", הוא המחיר שהמחלבות חייבות לשלם לרפתנים כדי לשמור על הרפת הישראלית. מצד שני, הממשלה מכתיבה בפיקוח את החלב ומוצריו, כך שהיא שמה את המחלבות בין הפטיש והסדן. ואני שואל, איך ייתכן כי בעוד הפרה הישראלית היא שיאנית העולם בתנובתה - כמעט 12,000 ליטר בשנה, "מחיר המטרה" של החלב כה יקר?

גם פה היה צריך לעבוד בהיגיון. לעבור לרפתות גדולות יותר, שיוכלו להכניס מיכון גבוה יותר, מו"פ מתקדם ורובוטים, ולהביא לכך שמחירי החלב בישראל יירדו בשל יתרון הפרה הישראלית. אולם בפועל המחירים עולים. למחלבות הקטנות, שעדיין מחזיקות במכסות, יש לתת פיצוי כדי שייצאו מהמשחק לטובת כל עם ישראל המבקש מוצרי חלב זולים יותר. 

מה קורה בעולם בתחום החלב? באוסטרליה הונהגה הדה־רגולציה של תעשיית החלב בשנת 2000, והיא נפתחה לתחרות. לאחר 16 שנים, היקף הייצור נשאר יציב, מספר החקלאים שמתפרנסים ברפתות נחתך מ־13,000 ל־6,000, העדר הממוצע גדל מ־168 ל־273 חולבות, ופריון העבודה בתעשיית החלב עלה. תקבולי הרפתנים ירדו, אך נשארו גבוהים יותר מאשר בניו זילנד. התמריצים של הממשלה האוסטרלית, שהוסרו בשנת 2000, הביאו לשיפור ביכולתם של המשקים. קרקע, הון ועובדים, שהיו בתעשיית הרפתות הלא יעילה, מצאו שימושים טובים יותר עם פריון גבוה יותר לטובת המשק האוסטרלי. הגידול באוכלוסייה הביא להמשך העלייה בצריכת החלב. המכס על יבוא מוצרי חלב נמוך ביותר, נושף בעורפי הרפתות והמחלבות ומבטיח את המשך התייעלות משק החלב. 

עוד נציין כי הפקת החלב בעולם הייתה בעלייה בשנים האחרונות בגלל חידוש חלק מהסובסידיות באירופה ובצפון אמריקה, בעוד העולם האסייתי והשלישי הפסיק להגדיל את הביקוש. 

באיחוד האירופי סומכים פחות על כוחות השוק. למעשה, הנציבות מאפשרת לכל מדינה לקבוע כללים שלפיהם יכולים רפתנים להתאגד ולנהל משא ומתן עם איגודי המחלבות על מחיר היעד. האיחוד לא רואה בכך הפרה של כללי ההגבלים העסקיים. לא זו בלבד, מדינות יכולות לקבוע כללים מחייבים לגבי הסכמים בין רפתנים ומחלבות. כדי להותיר מקום לתחרות, הסכמים בין רפתות ומחלבות אינם יכולים להיות בסכומים גבוהים מ־3.5% מכלל היצוא באיחוד או להקיף יותר מ־33% מהייצור המקומי במדינה נתונה. 

גם בקנדה, תעשיית החלב מנוהלת באמצעות פיקוח על יבוא מוצרי חלב. המחלבות המבקשות להגדיל את תפוקתן נכנסו לתחומים חדשניים בתחום מוצרי החלב, לאחר מו"פ. כבר היום יש מגוון של כ־1,000 מוצרי חלב. למרות האמור, הממשלה מעודדת גם יבוא, שאכן  עולה מדי שנה, כדי להשאיר את החקלאים והיצרנים המקומיים דרוכים להתייעלות. בעשור האחרון גדל היבוא במהירות מרשימה לעומת היצוא, והגירעון בתחום החלב קפץ מ־340 מיליון דולר ל־740 מיליון דולר. 

אם נסכם את מה שקורה בעולם בתחום מוצרי החלב, אפשר לומר שישנה רגולציה בצד משיכה אטית אך מתמשכת של השטיח מתחת לרגליהם של הרפתות והמחלבות, כדי לדחוף אותן להתייעל. במילים אחרות, נשמר מתח קבוע בין הצורך במשטר סדור בתחום החלב, שבו אין אפשרות כמעט לאכסן תוצרת, ובין הצורך לשוק חופשי, ומתח זה מוביל למחירים נוחים יותר לצרכנים כתוצאה מהתייעלות. 

בישראל ניהול משק החלב נמצא בידי מועצת החלב והתכנון על פי חוק משנת 2011. במועצה יש נציגים של המחלבות, משרדי הממשלה, המרכז החקלאי, התאחדות מגדלי הבקר, התאחדות האיכרים, הסוכנות היהודית ושל מי לא, ובינתיים הצרכנים משלמים מחיר יקר על כך שמשק החלב לא נותב לשוק תחרותי שייאלץ אותו להתייעל ולהוזיל מחירים. 

מבקר המדינה ציין שחלק מהתמיכות בחקלאות לא מגיעות לחקלאי, אלא ליבואנים ולקמעונאים. זו שערוריה. אם רוצים לתמוך, אומר המבקר, צריך להעניק תמיכות ישירות וממוקדות על פי המלצת ה־OECD. תמיכות אלה בישראל גבוהות מאשר באירופה או במדינות ה־OECD, והן מעוותות החלטות של החקלאים ופוגעות ביעילות הענף, אומר המבקר. 

כפי שראינו, הצרכן הישראלי משלם מחיר כבד על מבנה המשק, שבו יצרנים מקומיים מעלים מחירים ללא הצדקה והממשלה אינה עושה דבר, אלא רק מטייחת מדי פעם לפי הצורך ומצב הרוח. הממשלה מעשירה על חשבוננו את היצרנים המקומיים והיבואנים הזכאים למכסות יבוא.