מגישת חדשות הערב בערוץ הממלכתי דיווחה בשבוע שעבר במסגרת מהדורת החדשות על מותו של אורי אבנרי, והוסיפה בדברי הקריינות שלה כי “בין הסופדים היה נשיא המדינה ראובן ריבלין וכן מנהיג הלייבור הבריטי ג’רמי קורבין ויו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שאין להם בעיה גם להספיד מחבלים בשגרה”.
זו הבעת דעה פרטית מאוד שמקומה באתר משלה או במסגרת תוכנית מיוחדת של הבעת דעות. הכלל העיתונאי העתיק הקובע: News Without Vies - חדשות ללא הבעת דעות - צריך לשרור בערוץ הממלכתי. יותר ויותר גולשת לנופנו התקשורתי המגמה של מנחים ומגישי חדשות ותוכניות אקטואליה שמצרפים את השקפתם האישית. זו מגמה שאינה מקצועית.
הרי לא ייתכן שבעיתון, למשל, לצד כל ידיעה עיתונאית חדשותית כמו אמירה של ראש הממשלה, יצרף הכתב את דעתו שלו. לשם כך יש ממלכת הבעת דעות נפרדת. יש לתחום את הגבול בין אספקת אינפורמציה שבאמצעותה יגבש הצופה או המאזין את השקפתו לבין מגיש החדשות, המצרף את דעתו שלו שלעתים, אגב, היא מעליבה חלק מהצופים.
כיצד התחולל המהפך הזה, שבו מי שמבשר לנו מה קורה מצרף גם את דעתו האישית? האם סבורה מגישת המהדורה כי הצופה או המאזין יתקשה להבין את משמעות הידיעה? מי שמכם, מנחים ומגישים, לומר לנו הצופים והמאזינים מהי המשמעות של אותה ידיעה עיתונאית? הגדרות כמו “מקומם”, “מזעזע”, “לא ייתכן” ועוד שמצרפים מנחים ומגישים לעובדות מלמדות אותנו כי אנחנו, הציבור, לוקים ברפיון שכל ותבונה, והם, המנחים והמגישים, יסבירו לנו, הנמושות, במה מדובר. לא עוד.
הבה נשוב למתכונת הישנה והטובה, שבה אנחנו, הצופים המאזינים וגם הקוראים, נחליט על סמך המידע שמספקים לנו מהי המשמעות ומהן המסקנות שעלינו להגיע אליהן. פרשנים מצויים למכביר בכלי התקשורת בארצנו. מקצים להם מקום נכבד, ובצדק. תפקידם הוא להבהיר לנו את המשמעות שהם מייחסים לעובדות החדשותיות. אנחנו מאזינים להם משום שלעתים דעותיהם קרובות לשלנו או להפך: הם מרגיזים ומקוממים אותנו עד כדי כך שאנחנו מרותקים למוצא פיהם. אבל מדובר בעצם בתוכניות בידור, שבהן זעקות המדברים מרקיעות שחקים וגורמים לגלי עליצות או לגלי זעם. אך אין להתיר למגישי החדשות, שעל פיהן נעצב את השקפתנו, לנסח עבורנו את דעתנו או דעתם. אנחנו לא זקוקים למתווכים. לכן, גאולה אבן־סער היקרה, יש לך השקפות ודעות? בטאי אותן בתוכנית אישית תחת הכותרת: “זו דעתי”, והניחי לנו לשפוט בעצמנו.