בימים אלה של פתיחת שנת הלימודים, עולים באופן טבעי אצל כולנו הזיכרונות מהיום הראשון בבית הספר. רבות נאמר על היום המכונן הזה בחיינו, שכל אחד נוצר באלבום הזיכרונות שלו. עבור הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, היום הראשון בשנת הלימודים הוא היום הקשה והעצוב ביותר בשנה. רק מי שהגורל סיפח אותו למשפחה הגדולה והכואבת הזו, מבין את משמעות הדברים.
כאב לבן אוטיסט, לעולם לא אשכח את היום הראשון לשנת הלימודים שבה בני היה אמור ללכת לכיתה א', ואת המשפטים הנוקבים שאמר לרעייתי ולי הפרופסור המומחה האמריקאי שהגיע בתחילת שנות ה־70 לישראל כדי להביא לארץ הקודש את בשורת האוטיזם, שלא הייתה מוכרת כאן: "יש לי שתי בשורות לא טובות לבשר לכם: א. יש לכם בן אוטיסט. ב. אין לזה תרופה, תיאלצו לחיות עם הבעיה הזו עד סוף ימיכם".
זה אכן נחת עלינו כרעם ביום בהיר. בגיל שנתיים, בני הדהים את כולם כששר את כל הלהיטים שהוא קלט אז מהרדיו ומהטלוויזיה, אך מנגד אפשר היה להבחין בנקל שמדובר בילד שאינו יוצר קשר עם הסביבה, מנותק ממנה וחי בתוך בועה. עד לאותה אבחנה, עברנו הרבה רופאים ושמענו עשרות דעות. אך לא רק שלא היו אז מוסדות מתאימים לאוטיסטים, אלא שבאותם ימים לא נמצא פה אדם אחד שידע איך ומה עושים עם התופעה הזו, איך מתנהלים מול אוטיסטים, איך מתייחסים אליהם ואיך מפעילים אותם. הצרות הפכו מוחשיות יותר כשניסינו לשלב אותו בגן טרום־חובה. גני הטרום חובה היו אז פרטיים, ובכל גן אמרה הגננת: "הוא לא מתאים לנו, אני לא יכולה להחזיק אותו בגן שלי, אני מבקשת שמחר לא תביאו אותו".
לא השלמתי עם האבחנה של אותו פרופסור אמריקאי, והחלטתי שאני אגרום לבני להיות כמו כל הילדים. בכל יום הייתי מגיע הביתה אחר הצהריים, לוקח אותו לגן הציבורי הסמוך ומפעיל אותו, עד שהבנתי שזו מלחמה בטחנות רוח שלא הניבה שום תוצאה. במרוצת השנים, כשהוא התבגר, הבנו שעם כל הכאב והצער, הכי טוב יהיה לו וגם לנו שהוא ישתלב במוסד ראוי לילדים אוטיסטים, שנפתח לראשונה באותם ימים. את הדרך מהמוסד הביתה באותו יום מר, כשהותרנו אותו שם, לא אשכח: רעייתי ואני עשינו את כל הדרך הביתה בלי להחליף מילה. פשוט בכינו כל הדרך.
את השורות האלה אני כותב כדי להזכיר שלצד השמחה הגדולה של פתיחת שנת הלימודים, ישנם הורים רבים שזה לא יום שמח עבורם, כי הם צריכים להתמודד עם שלל קשיים ובעיות.
מנגד, יש לומר להורים שמתמודדים עם אוטיזם, שהפכה בשנים האחרונות למגפה, שלמרות הבעיות הרבות, חל שיפור ניכר בכל מה שקשור לטיפול בלקות הזו. כמי שהיה פעיל באלו"ט בזמנו, אין מה להשוות למה שהיה בעבר, ועל כך צריך לברך. עם זאת, מובן שיש לאן לשאוף, ותמיד אפשר לעשות הרבה יותר. ד