"קצין בכיר בפיקוד צפון" כיסה ביום חמישי האחרון את ישבנו של הצבא בו הוא משרת, כאשר ציין כי ייתכן והחיזבאללה יכבוש זמנית נקודות בגליל אם וכאשר יהיה עימות בין ישראל ובין הארגון השיעי בגבול הצפון. ואולם, אותו קצין בכיר הוסיף אזהרה על כיסתו"ח כאשר ציין כי השתלטות של חיזבאללה על שטחים ישראלים בגבול הצפון, אם תתבצע, תהיה "לזמן מה" בלבד, וכי "איפה שזה יקרה – לא יהיה אחד שיחזור חזרה". הוא הוסיף, עפ"י ידיעה ב"מקור ראשון": "ברור לנו, שבכל מקום שכוח כזה יכנס אנחנו קודם כל נכתר אותו ולא ניתן לו לחזור".



לא הייתי צריך להתאמץ כדי לזכור היכן קראתי לפניכן דברי רהב כאלה, מהולים בכיסוי ישבן, שהתגלו בדיעבד כחסרי שחר. במלאת 45 שנים למלחמת יום-הכיפורים רציתי להביא בפני הקצין הבכיר בפיקוד הצפון ובפני מפקדיו את דברי הרמטכ"ל, דוד אלעזר בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" במרץ 1972, בהקשר לאפשרות הקמת ראש גשר מצרי על התעלה. אלעזר הכריז אז: "בטוחני כי הגשר הנ"ל יישאר בסופו של דבר בלי ראש... בחלק ניכר מהמקומות שהם יצלחו לא תהיה להם אפילו הצלחה ראשונית". שנתיים בדיוק לפני סיום מלחמת יום-הכיפורים אמר קודמו של אלעזר, חיים בר-לב, בראיון לגל"צ, כאשר נשאל על אפשרות צליחת התעלה ע"י המצרים: "המצרים עצמם יודעים שאין בכוחם לעשות זאת... בין רצונם וכוונתם של המצרים ובין יכולתם לעשות את זה הפועל – המרחק גדול".



איומיהם של קצינים בכירים בצה"ל על החיזבאללה כיום נלעגים וחסרי כיסוי אף יותר מאיומיו של דוד אלעזר בשנת 1972 ומהערכת החסר של בר-לב את המצרים שנתיים לפני כן. רמטכ"ל מלחמת יום-הכיפורים וקודמו העמידו לרשות מדינת ישראל החל מה-6 באוקטובר 1973 את הצבא הטוב ביותר שעמד לרשותה של המדינה מאז הקמתה, כפי שציין אורי בר-יוסף, שחיבר את הספר הטוב ביותר על המלחמה, "הצופה שנרדם". הם עשו כן למרות שרבים מהם זלזלו באויב המצרי, לאור תוצאות מלחמת ששת-הימים, כפי שניכר בדברי אלעזר ובר-לב וכפי שעולה מעדויותיהם של קצינים בכירים, ובהם האלוף אברהם אדן, מפקד אוגדה 162 במלחמה, בפני וועדת אגרנט. ברם, למרות שהמעיטו בערכם של צבאות ערב בין שתי המלחמות הם דאגו לאימונו של צה"ל בהיקף משמעותי ולכן יכול היה הצבא, למרות נתוני הפתיחה הקטסטרופליים שנכפו עליו בתחילת המלחמה, להפוך את הקערה על פיה ולהשיג תוצאה טובה עבור מדינת ישראל בסיומה של המלחמה.



לעומת זאת, צה"ל 2018 הוא צבא שמאחוריו כישלונות צבאיים מהדהדים – במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", שהיו בין השאר תוצאה מהיעדר אימונים בשנים 2000-2006, שהיה בעצמו תוצאה של זלזול ב"תמרון" לעומת "האש", שבעטיו ביצע צה"ל בשנים אלה סיכול ממוקד לחיילות היבשה, אותם הוא מנסה להחיות מאז.



ייטיבו על כן קציני צה"ל הבכירים אם יסכרו את פיהם ויעסקו במה שהם אמונים ואחראים עליו – לאמן את צה"ל בצורה הטובה ביותר לקראת עימות. לו יעשו כן, ספק אם החיזבאללה יוכל לכבוש שטח כלשהו בגליל. תשאלו את מפקד דיוויזיה 5 הסורית במלחמת יום-הכיפורים שחבט את ראשו לשווא בניסיון להתקדם, ולו מטר אחד, בעמק הבכא, שם פגש במפקדים מקצועיים ומנצחים, שאימנו את כוחותיהם ללא הפסק בשנים שלפני המלחמה ולכן הביאו לאפס הישגים של האויב מרגע הישמע האזעקה ביום-הכיפורים ועד הלחימה במובלעת הסורית, 40 ק"מ מדמשק, כמה ימים אחר כך: יאיר נפשי, מג"ד 74 של חטיבה 188, אביגדור קהלני, מג"ד 77 של חטיבה 7, יאנוש בן-גל, מח"ט 7 ורפאל איתן, מפקד אוגדה 36.



קציני צה"ל הפכו בשנים האחרונות, לצערי, לסוג של "קול הרע'ם מקהיר" – אותה תחנת רדיו מצרית ששידרה מתחילת שנות ה-50 עד תחילת שנות ה-70 תעמולה בעברית, הרבה לפני שקראו לכך fake news – כאשר הם משלבים רמה מבצעית נמוכה מחד גיסא עם איומים קולניים, חוזרים ונשנים, על האויב מאידך גיסא, שרק מגבירים את התחושה שבשעת חירום ספק אם יוכלו לפדות מבצעית את הצ'קים עליהם הם חותמים באיומיהם. לתחושה זו שותף, כפי שהבנו באחרונה, גם נציב קבילות חיילים, האלוף יצחק בריק, שכקצין צעיר היה שייך לצבא המקצוענים והמנצחים של מלחמת יום-הכיפורים. טוב יעשו קברניטי צה"ל היום לו יקשיבו לו במקום לרמוז שהוא אינו יודע על מה הוא מדבר.