בטקס חגיגי כיאה לאירוע של פעם בחמישים שנה, שרת המשפטים איילת שקד חתמה על תקנת סדרי הדין האזרחי החדשות אשר מסדירות מחדש את ניהול המשפט האזרחי בישראל. התקנה אשר כוללת 180 סעיפים מהווה מהפכה אזרחית, ולצורך האירוע החגיגי התכנסו שרת המשפטים שקד, המשנה ליועמ"ש נזרי ומנהל בתי המשפט השופט יגאל מרזל למסיבת עיתונאים קצרה.
שאלתי במסיבת העיתונאים את השופט מרזל מה התועלת בתקנות החדשות שאמורות להסדיר למשל את עניין פסיקת "הוצאות המשפט", אם שופטי העליון גם ככה מזלזלים בתקנות הנוכחיות ועושים ככל העולה על רוחם בתחום ההוצאות. השופט מרזל נזף בי ואמר שדבריי אינם נכונים ואינם ראויים וודאי שהשופטים מקפידים על תקנות סדרי הדין, ושהוא אפילו לא רוצה לחזור על הדברים החמורים שאמרתי.
לאחר מסיבת העיתונאים שלחתי שאילתא להנהלת בתי המשפט וביקשתי לברר את הנקודה. שאלתי האם שופטי העליון ובג"ץ נדרשים להתייחס בהחלטותיהם לשאלת ההוצאות. עוד שאלתי: האם פסיקת הוצאות או אי פסיקת הוצאות ללא הסבר (או הסבר גנרי בלבד, כגון "בנסיבות העניין") עומדת בתקנות ובכללי המנהל התקין?
הרי לפניכם תשובת הנהלת בתי המשפט: "לענין פסיקת הוצאות בתי המשפט פועלים על פי הדין והתקנות. במסגרת זאת לשופט מסור שיקול דעת בפסיקת ההוצאות המתבסס על פסיקה עניפה בנדון. כך לעיתים מחייבים בתי המשפט בהוצאות ולעיתים נסיבות המקרה אינן מצדיקות פסיקת הוצאות".
אין צורך בתואר שלישי במשפטים על מנת להבין שהשאלות שלי כלל לא נענו על ידי הנהלת בית המשפט והשופט מרזל. אנחנו יודעים שבעולם העסקים זמן שווה כסף. בעולם המשפט המשוואה היא: זמן שווה צדק. זמנם של השופטים מוגבל, ומספר התיקים שמחכים על שולחנם הוא אסטרונומי. כל עתירה וכל תביעה מיותרות וקנטרניות שמוגשות לבתי המשפט, מלבד העוול הישיר שנגרם לנתבע או לגוף נגדו עתרו, הן גוזלות את זמנו היקר של בית המשפט שאמור באותו זמן לעשות צדק. הליכי סרק אלה באים על חשבון משלם המיסים הישראלי ועל חשבון תפקידו העיקרי של בית המשפט להכריע בסכסוכים אזרחיים ופליליים. אין כל ספק שגזלת זמן שיפוט פוגעת בצדק, גורמת עינוי דין ומביאה עסקאות טיעון מפוקפקות כדי לשחרר את העומס על הפרקליטות ובית המשפט. זמן הוא משאב מוגבל, ומי שגוזל אותו צריך לשלם על כך.
הדרך של בתי המשפט להילחם בתופעה היא באמצעות פסיקת הוצאות משמעותיות על מי שמבזבז את זמנו היקר של בית המשפט.
אולם השופטים לא עושים זאת. לא רק שהם לא עושים זאת, הם אפילו לא מנמקים מדוע. תעברו על החלטות ופסקים של בג"ץ ותראו שאין שום התייחסות עניינית לשאלת ההוצאות. במקרה הטוב השופטים מסתפקים בשורה גנרית כגון: "בנסיבות העניין, אין צו להוצאות" או "לפנים משורת הדין אין צו להוצאות". חיפשתי התייחסות יותר מעמיקה, אפילו בכמה מילים, ופשוט לא מצאתי. פעמים רבות אין כל התייחסות לשאלת ההוצאות, השופטים "שכחו" להתייחס לשאלה אם יש לחייב את מי מהצדדים בהוצאות המשפט.
מנהל בתי המשפט מרזל מסרב לענות לשאלה אם השופטים מחויבים לעשות כן או לא. דווקא המוסד שמרים על נס את ערך השקיפות והמנהל התקין מתנהל בעצמו בחוסר שקיפות ולכאורה בניגוד גמור למנהל התקין. השר לשעבר אברהם פורז הגיש לבג"ץ לפני כמה ימים עתירת סרק נגד מנהג הכפרות. השופטים קטלו את העתירה הזו ודחו אותה על הסף מ-4 סיבות שונות, אך מה לגבי ההוצאות? אין כל התייחסות.
כאשר זה המסר שיוצא מהיכל הצדק, מהערכאה הגבוהה של מערכת המשפט הישראלית, ההתנהלות הבעייתית והזלזול בתקנות מוקרנים לכל ערכאות השיפוט.
אין טעם בסדרי דין חדשים אם אין כל כוונה לעמוד בהם.