משה רבנו מסר לנו את התורה על תרי"ג מצוותיה. בקיומן של אלו תלויה נצחיותו של העם. לכאורה היה ראוי שבסיכום התורה יבוא לידי ביטוי אחד מהחוקים היסודיים ומשפט מהמשפטים המהווים את המסד הרוחני של העם, אך בניגוד למצופה מסיים משה את דבריו בשירה אלוקית נצחית. היא אומנם מכלילה במילותיה את ההווה והעתיד של העם, אך זאת לא כאחד הדינים או החוקים אלא כשירה המיועדת לאוזני העם כולו לדורותיו, מאז פרידת משה מעמו ועד ימינו.
תורתנו הקדושה רוצה ללמדנו את חשיבותו של הרגש ואת מקומה של השירה במסכת היהדות, לצד המשפטים והחוקים. ואכן כך אומר הפסוק: "ויבוא משה וידבר את דברי השירה הזאת באוזני העם" (דברים לב, מד). שירה המושכת לבבות.
על מקומה המרכזי של השירה ביהדות והתלות של הגאולה השלמה בשירה זו, מובאים בחז"ל במדרש שיר השירים חילופי דברים בין ישעיהו הנביא למלך חזקיהו. וכך נאמר (בתרגום): "בא ישעיהו לחזקיהו ואמר לו: זמרו לה' (אמור שירה לה') ענה חזקיהו: למה? והסביר ישעיהו שיש להודות על הנסים. אמר חזקיהו: תורה שאני לומד מכפרת על השירה (שאיני אומר)".
ובהמשך למדרש זה מובא בסנהדרין צד: "אמר רבי תנחום: ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח... אמרה מידת הדין לפני הקב"ה, ומה דוד המלך שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר לפניך שירה, תעשה משיח?".
סירובו של חזקיהו לומר שירה היה איתן, מכיוון שלא ראה בשירה אלא דבר של נוי חיצוני, לעומת דברי תורה, ולא טיפח את שירתו כדוד המלך. בכך קיפד חזקיהו את האפשרות להביא כבר בדורו את הגאולה השלמה והסופית. זאת למרות השבח ששיבחוהו חז"ל (סנהדרין צד, עמ' ב), שבימי מלכותו הורחב לימוד התורה בכל רחבי ארץ ישראל. וכלשונם: א"ר יצחק נפחא חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב זו. בדקו בכל הארץ ולא מצאו איש ואישה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטוהרה.
סבר חזקיהו שסוד נצחיות התורה הינו ידיעת התורה והלכותיה, והנחיל לעם אפילו את לימוד ההלכות החמורות והקשות כגון טומאה וטוהרה. ולמרות זאת לא השכיל להכיל ששירת היהדות נשמתה נצח ואף מלאכי השרת אומרים שירה מיום בריאתם. ומי שאינו בר שירה שמא אינו בר תודה, ומי שאינו בר רגש שמא אינו בר לבב. חסרה לו שלמות ולכן לא נעשה משיח.
חז"ל מלמדים שכל שקלא וטריא תלמודית וכל מסקנה תורנית בשאלה כלשהי צריכים להיות משולבים לא רק בהיגיון שכלתני אלא גם בשירת הנשמה. וזוהי מסקנת הגמ' (סנהדרין צח): רב אמר נברא העולם למשה שעתיד לקבל את התורה; ואילו שמואל אמר שנברא העולם לדוד שעתיד לומר שירות ותשבחות. המסקנה היא שלא נברא העולם אלא למשיח, אשר ימזג באישיותו את שתי השיטות גם יחד. רק כשלימוד התורה של חזקיהו ישתלב בשירתו של ישעיהו, נזכה למשיח צדקנו. זהו לקח מלקחי שירת האזינו.