על שולחן ההסתדרות שוכב "תיק רצח". מקרה המציג בפשטות מצמררת את שורת הכשלים המבניים האחראים למותם ולפציעתם של מאות עובדי בניין מדי שנה בשנה. התמונה העולה מהתיק מתארת כרוניקה של מוות ידוע מראש: עובדי בניין ללא הכשרה מקצועית מתאימה מגיעים לאתר בניין, ומקבלים הוראות ממנהל עבודה הכבול למשאבים ולוחות זמנים המוגדרים על ידי מעסיקיו.
הוא לא פנוי להעריך סכנות גם כאשר העובדים מטפסים במעלה פיגומים שאינם עומדים, לעיתים קרובות, אף בתקן הישראלי (שלא לדבר על זה האירופי). הזמן דוחק, אין זמן ל"שטויות" כמו כובעי הגנה ורתמות, ממונה בטיחות לא קיים באתר והסיכוי שיגיע פקח מטעם מנהל הבטיחות כדי לבדוק עניינים כמו חיים ומוות שואף לאפס. פקחים מגיעים בממוצע אחת לשנתיים וחצי כי מספרם אינו מגיע אפילו ל־20 איש, והם אחראים על אלפי אתרי בנייה מדווחים.
אם תתרחש תאונה באתר ועובד ייפצע באורח בינוני, הוא יפונה לבית החולים וכולם ימשיכו לעבוד כרגיל. אם חלילה ייפצע עובד באורח קשה או ימות – תיערך חקירה שטחית וייתכן והאתר ייסגר בצו סגירה ליומיים לכל היותר. חקירה פלילית, אם תתנהל, תימשך מספר שנים.
אם יימסר צו בטיחות המחייב תיקון כשלים שהתגלו, הסיכוי הוא עצום שאף מפקח לא יחזור לאתר כדי לוודא שהם תוקנו. כתב אישום לא יוגש נגד הקבלן או היזם, ואם יוגש – העונש על הפקרת חיי אדם יעמוד על פחות מ־7,200 שקל או ארבעה חודשי מאסר, הרף שמעליו רשם הקבלנים יכול למחוק קבלן מפנקס הקבלנים הרשומים, ושופטים אינם חוצים כי "לא גוזלים מאדם את מטה לחמו".
הקבלנים, שבאתריהם נפגעו עשרות עובדים, ימשיכו לזכות במכרזים ציבוריים ולעשות כסף – כשהם יודעים שמאחוריהם עומדים כולם, עומדים ושותקים: לא מתקצבים ולא מאיישים תקנים, לא אוכפים ולא מחוקקים, לא מסבסדים פיגומים איכותיים ולא מחייבים בהצבת ממונה בטיחות. שקט, כאן מתים.