כסטודנט צעיר התייצבתי בחרדת קודש במוסד המיתולוגי והקטנטן שניהל קופ ביד רמה בפינת קינג ג'ורג'־הלל, ופגשתי שם את כל מי שנחשב באותם ימים, באמנות, בפוליטיקה, בצבא, באקדמיה, במשפט ובפשע המאורגן. הימים היו ימי העידן שבין שתי המלחמות, כשהעיר החדשה והעתיקה שלפתע חוברה לה יחדיו גיששו בסקרנות זו אצל זו, והאוכלוסיות עסקו בעיקר בהיכרות הדדית. אבל המחלוקת הפוליטית בעם התנהלה בטונים גבוהים. לא בטעמון. אדון קופ, שהיה בעצמו מחסידי אחדות העיר ופעיליה, הטיל באוטוריטה הטבעית שלו משמעת ברזל על אורחיו. יושבי בית הקפה חלמו על מהפכות, שלרוב התקיימו בבית הקפה בלבד.
בערב יצאו כולם חבוקים ושרים לשבת על הברזלים שמול הקפה ואחר כך לפנות איש לדרכו. טעמון היה אי של שביתת נשק ואחווה. ואם חלה הסתבכות כלשהי, קופ היה שם כדי להטיל מרות ולפשר. ובגלל זה אולי, במבט לאחור, לא היה אמיתי. גם הכסף או היעדרו לא שיחקו ואדון קופ הרבה להעניק מפרי המקום בהקפה, שבדרך כלל לא שולמה. היום אין כבר מרחב ציבורי כזה, לא בירושלים ולא בארץ.
כשהזוג קופ פרש מניהול המקום, ניסו הנכדות להעניק לו אופי צעיר, ואחר כך ניסתה רשת "לינק" להפעיל אותו על פי רוח הזמן. אבל בזמנים החדשים ובירושלים החדשה לא היה יותר מקום לטעמון. היום מוכרים שם שווארמה בפיתה, והאנשים מנוכרים אלה לאלה וממהרים לדרכם. היה שלום, אדון קופ, ותודה על השנים היפות, על החום והתקווה שהענקת לנו, שכנראה לא ישובו עוד לעולם.