מעשייה עתיקה מספרת על כריסטופר קולומבוס, שהראה לאצילים הספרדים שאיתם ישב לשולחן איך אפשר להעמיד ביצה כך שלא תיפול. הוא הכה בביצה על השולחן, הקליפה נשברה במקצת, והביצה לא נפלה. תוכנית השלום שאני מציע להלן מנסה לעשות בדיוק את זה: להעמיד תוכנית שלום שלא תיפול, תוך שבירת כמה מוסכמות מיותרות לגמרי, אחרי אינסוף ניסיונות להעמיד תוכניות שלא צלחו ולא עמדו.
זה כ־30 שנה, מאז פרסמתי את התוכנית הבסיסית לראשונה בעיתון מיוחד בשם "המילים", בתפוצה כמעט אפסית, אני מציע שלום מסוג חדש לגמרי, כזה שלא הונח למעשה על השולחן אף פעם, שעיקרו חלוקת הארץ בלי לחלק אותה: שתי מדינות, ישראלית ופלסטינית, הפרושות על פני כל הארץ בלי רצף טריטוריאלי, שאין בו כל צורך כפי שיובהר, ואיננו קיים כמובן גם כיום בישראל עצמה, המנומרת ביישובים ערביים.
לעומת זאת, ריבונותה של כל אחת משתי המדינות תחול על כל תחומי החיים - מזכות ההצבעה ועד החינוך, מן המערכת המשפטית ועד אישורי הבנייה בתחומי הריבונות - ועל כל אחד מהישראלים (שבחרו להגדיר את עצמם כישראלים) מכאן, ועל כל אחד מהפלסטינים (שבחרו להגדיר את עצמם כפלסטינים) מכאן.
הרעיון הבסיסי הזה, שעבר כמה התפתחויות ושינויים במהלך 30 השנה האחרונות (בתוקף השינויים בשטח וההסכמים שנחתמו, כגון הסכם אוסלו, שהתקיים בחלקו), לא נדון מעולם באמת ולא הונח על השולחן, אף על פי שהוא הפשוט ביותר למימוש, עונה בגדול על כל ההתניות הבינלאומיות והמפלגתיות בישראל פנימה, ומונח ממש מתחת לאף של כולנו, בלי שהבחנו בו. רק קחו. ואל תבלבלו עם תוכנית ליברמן (המשולש תמורת אריאל וכו', כדי ליצור גבול חדש ורע), פלגיאט וולגרי להצעה לשלומצדק, שהוצעה כאמור לראשונה לפני שלושה עשורים. מישהו מוכן לשמוע?
אפרט תחילה את עיקרי ההצעה לשלומצדק. אחר כך יידרשו, כמובן, הרחבות, בניסיון לענות על כל הקושיות והמעקשים. הרי מדובר בכל זאת בסוג של חידוש עולמי, שצריך להבין ולעכל את הגיונו, גם אם למעשה אין פשוט ממנו: אז הנה עיקרי התוכנית.
1. שתי ממשלות, ישראלית ופלסטינית, ישליטו את ריבונותן האזרחית הנפרדת בכל הארץ בכל התחומים ללא כל צורך ברצף טריטוריאלי, אבל עם הגדרת גבולות ברורה לגמרי, עד המטר האחרון, שתיגזר מן הנוכחות וההתיישבות הישראלית והפלסטינית, כפי שהן מתקיימות עכשיו בשטח: ממשלה ישראלית שמושבה בירושלים תהיה ריבון כל הישראלים, כולל כל ההתנחלויות, וממשלה פלסטינית שגם היא תשב בירושלים (למשל, בבניין האוריינט האוס היפהפה במזרח העיר), תחיל את ריבונותה על כל הפלסטינים בכל רחבי "פלשתינה־א"י" (כפי שנהוג היה לכתוב על המטבעות המנדטוריים), כולל כמובן כל היישובים הערביים בתחומי הקו הירוק, שיהיו חלק טבעי מן הלאום הפלסטיני והמדינה הפלסטינית, להוציא יישובים שלא יהיו מעוניינים בכך, כגון יישובים דרוזיים, צ'רקסיים, בדואיים, נוצריים וכו', שיתעקשו על זהות ישראלית אולי, ככל שירצו. הלוואי עלינו.
2. ערביי הקו הירוק, שיהפכו להיות אזרחים פלסטינים, ימשיכו להיות תושבי ישראל במעמד תושב, ואילו תושבי ההתנחלויות ימשיכו כמובן להיות אזרחי ישראל, אבל יקבלו גם זכויות תושב בפלסטין. הכל בלי להזיז אף אחד ממקומו. וכמובן, האזרחים הפלסטינים בישראל ("ערביי ישראל" לשעבר) יצביעו לפרלמנט הפלסטיני, ולא לכנסת ישראל, ואילו תושבי ההתנחלויות ימשיכו להצביע כמובן לכנסת ישראל.
בהקשר זה כדאי להיזכר בסעיף נידח, אבל חשוב ומשמעותי מאוד, בתוכנית החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר. זהו סעיף 1 בפרק 3 בהחלטת החלוקה, וכה נאמר בו: "ערבים המתגוררים באזור המדינה היהודית המוצעת, ויהודים המתגוררים באזור המדינה הערבית המוצעת, שחתמו על הודעה בדבר רצונם לבחור את אזרחות המדינה השנייה, יהיו זכאים לבחור בבחירות למועצה הנבחרת של אותה המדינה, אבל לא בבחירות למועצה הנבחרת של המדינה שבה הם מתגוררים". בתרגום להצעת שלומצדק: ערבי המתגורר באום אל־פחם לא יוכל להצביע לכנסת הישראלית אלא רק לפרלמנט הפלסטיני, שאליו יהיה משויך. וזה הוצע כבר ב־1947, על דעת אומות העולם! וזה ממש לא נחשב אז ל"אפרטהייד" חס וחלילה.
3. פלסטין תהיה מפורזת לחלוטין, להוציא כוחות שיטור, ואילו ישראל תמשיך להיות בעלת הכוח הביטחוני היחיד בכל הארץ בשיתוף כוח בינלאומי (שנכון שייקרא אולי "צבא ארץ הקודש", שם שיפתה מתנדבים רבים בעולם). הבנת היסוד בהקשר זה צריכה להיות שפירוז איננו חיסרון אלא להפך: הוא מהווה יתרון מוחלט למדינה המפורזת, הפטורה מעול החזקת צבא. השאיפה המשיחית היא שגם ישראל תהיה מפורזת בעתיד הנבואי, בבחינת "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
4. כל השטחים הריקים מהתיישבות במדינת ישראל היום ימשיכו להיות נתונים לריבונות ישראל לכל דבר, בלי לפגוע כמובן בהתיישבות הערבית (והבדואית, למשל) בגבולותיה הטבעיים. באותו אופן, כל השטחים הריקים ברשות הפלסטינית בשטחי A ו־B (אבל לא בשטח C ולא בבקעת הירדן, הטעונים דיון נפרד) יהיו בריבונות פלסטינית מלאה להתיישבות, לחקלאות, לכל דבר, בלי לפגוע בגבולות המוניציפליים הנוכחיים והמוגדרים גם היום של ההתנחלויות הסמוכות, והכל על פי הרישומים הקיימים בספרי הקרקעות למיניהם, ובלי לפתוח את העניין להתדיינות אינסופית שיכולה לתקוע הכל.
עם זאת, מאחר שהרשות הפלסטינית תהפוך לריבון היישובים הערביים והשטחים הערביים במדינת ישראל, מנצרת עד טייבה ואום אל־פחם, ואולי גם שטחים בדואיים בנגב, בסמוך להתיישבות הבדואית הנוכחית (כלומר, פלסטין הריבונית החדשה תתפרש על שטח נרחב בהרבה מן ה"%22" שתובע אבו מאזן), יעברו שטח C ובקעת הירדן לריבונות משותפת ישראלית־פלסטינית, ויהיו נתונים במשותף, חצי־חצי, גם להתיישבות ישראלית חדשה וגם להתיישבות פלסטינית חדשה, בתיאום בינלאומי על פי כללים מוגדרים מראש.
כדאי לזכור כי תחום ההתיישבות הערבית במדינת ישראל כיום, כולל שטחי הבדואים בנגב, המרחבים הערביים במשולש הגדול והקטן והמרחבים הערביים בגליל (ראו מאמרו של הגיאוגרף פרופ' אלישע אפרת בחוברת "כיוונים חדשים", מס' 24) הוא כ־2,000 קמ"ר (!) - מתוך 21 אלף הק"מ של ישראל בגבולות הקו הירוק, כשמתחם היישובים הערביים עצמם בתוך הקו הירוק מגיע לכ־500 קמ"ר. לעומת זאת, שטחן של כל ההתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון, בגבולות תוכניות המתאר הנוכחיות, הוא כ־350 קמ"ר בלבד, כשהשטח הבנוי עצמו כמובן קטן בהרבה. כך שאנחנו יכולים להציע לפלסטינים ריבונות פלסטינית נוספת על שטח גדול יותר באופן משמעותי משטח ההתנחלויות - ובלבד שיואילו לקבל שטחים מאוכלסים בערבים (כמונו ביחס להתנחלויות העבריות) ולא שטחים ריקים. מה יותר צודק וסימטרי מזה? לכן מותר בהחלט וצודק בהחלט לחלק את הריבונות בשטח C ובבקעת הירדן בינינו לבין הפלסטינים.
5. הכבישים הבינעירוניים ושאר דרכי התחבורה הראשיות (כגון כביש 6) בכל רחבי ארצישראל־פלסטין יהיו פתוחים לתנועה חופשית לשימוש כל תושבי הארץ (גם היום אני נוסע, כמתנחל בשומרון, בכבישים משותפים לנו ולפלסטינים, עם לוחיות רישוי שונות ובלי כל בעיה). לעומת זאת, הכניסה לתוך היישובים הישראליים או הפלסטיניים והשימוש בכבישים הפנימיים שלהם יותנו באשרת כניסה, ויזת תייר לכל דבר, שתינתן לפלסטינים ולישראלים במכסות מסוימות, ורק למי שכל אחת משתי הממשלות תחליט לתת לו ויזה כזו, או תפסול אותו משיקולי ביטחון וזיכרון או ויסות (כלומר, לא יותר מדי תיירים פלסטינים בתל אביב ולא יותר מדי תיירים ישראלים ברמאללה).
ישראל בוודאי לא תאפשר למשל למחבלים לשעבר להיכנס לתחום יישוביה, ופלסטין בוודאי לא תאפשר לחברי ארגונים מסוג להבה או נאמני הר הבית להיכנס לתחומי יישוביה.
6. ירושלים תוכל בהחלט להיות מקום מושבן ובירתן המשותפת של שתי הממשלות, על פי העיקרון שהוצע מזמן, ולפיו כל מה שפלסטיני בירושלים היום יישאר פלסטיני, וכל מה שישראלי יישאר ישראלי, בלי לפנות אף אחד, ובלי לפתוח כל דיון חדש בנושא. המקומות הקדושים יהיו מוגנים על ידי כוחות בינלאומיים בשיתוף צה"ל (אל־אקצא על ידי הכוח הירדני, למשל, והמקומות הקדושים הנוצריים על ידי כוחות בינלאומיים נוצריים).
מטבע הדברים, השטחים הריקים מהתיישבות במערב ירושלים ימשיכו להיות נתונים לריבונות ישראל, ואילו השטחים הריקים מהתיישבות ישראלית במזרח ירושלים יימסרו לריבונות פלסטינית, תוך התחשבות במצב ההתיישבות בשטח (כלומר - הקרבה לשכונות ישראליות או פלסטיניות קיימות ואפשרויות התרחבותן הטבעית והמתבקשת). גוף שיפוט בינלאומי יוכל להכריע במחלוקות בעניין זה, על פי העקרונות האמורים, ועד שיכריע, אסורה התיישבות ישראלית או פלסטינית מחוץ למתחמים הישראליים או הפלסטיניים הקיימים, אלא אם כן יוסכם על כך הדדית.
7. הפלסטינים (בהגבלות ביטחוניות על יחידים) יוכלו לעבוד בכל תחומי ישראל במעמד עובדים זרים, וכנ"ל ישראלים בתחומי פלסטין.
8. ממשלת פלסטין תוכל להכניס לתחום ריבונותה פליטים פלסטינים ככל שתרצה, ובלבד שיישבו אך ורק בתחומי הריבונות הפלסטינית. כן, גם בגבולות היישובים הערביים־ישראליים לשעבר בתחומי מדינת ישראל היום (שיישוביהם הערביים ייהפכו לחלק מפלסטין, כגון נצרת הצפופה), ובתנאי שהפליטים שייכנסו לתוך היישובים הערביים יישארו אזרחי פלסטין בלבד, ולא יקבלו כל מעמד ישראלי. כלומר, הפליטים השבים, בניגוד לערביי ישראל הקיימים שיקבלו תעודת תושב ישראלי לצד תעודת הזהות הפלסטינית החדשה שלהם, לא יקבלו כל תושבות ישראלית או מעמד ישראלי, אלא יהיו אך ורק אזרחים פלסטינים.
9. פיצוי לפליטים פלסטינים (וצאצאיהם) כמו גם למגורשים היהודים מארצות ערב (וצאצאיהם) יינתן על ידי הקהילה הבינלאומית, שתעניק גם הטבות ומענקים למדינות שיאזרחו את הפליטים הפלסטינים בקרבן. ישראל לא תידרש כמובן לתת כל פיצוי למי שנלחמו בה ורצו להשמיד אותה. ישראל גם לא תדרוש שום פיצוי ממדינות ערב, אף על פי ש"הם התחילו", כפי שכולם יודעים. הכל מטעמי הרצון המוחלט לשלום.