כנס ה־70 לעצמאות מערכת המשפט הפך להיות כנס הספד למותה בטרם עת של עצמאות זו. מיצובו של הכנס – מיקומו בבית הנשיא ודובריו המרכזיים – כמו ליהק לבמה אחת את ה”נאשמים” כאנטי־לאומיים, אנטי־ציוניים ואנטי־דמוקרטיים שאינם בעד נבחרי העם כביכול, עם המאשימה, השופטת והתליינית עצמה: שרת המשפטים איילת שקד.
נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות טענה כי מי שפוגע בעצמאותה של המערכת המשפטית פוגע אנושות במשטר הדמוקרטי בישראל. שכן, “אחד מתנאי היסוד לקיומה של דמוקרטיה אמיתית הדוגלת בערכים ליברליים־חוקתיים הוא קיומה של מערכת שיפוט עצמאית ובלתי תלוייה ברשויות אחרות”.
והיא הנותנת: היא, שקד, כשרת משפטים אקטיביסטית, הפכה את מה שבעיני נשיאת בית המשפט העליון, נשיא המדינה ראובן ריבלין וכל נותני האמון בדמוקרטיה הישראלית נתפס ככלל יסוד – ערכים ליברליים־חוקתיים - לערכיו של מחנה אחד, אנטי־לאומי ואנטי־ציוני. המהפכה המשמעותית של שקד היא בהפיכת מה שהיה יסוד של דמוקרטיה – ליברליזם – לערכים ספציפיים ואנטי־פטריוטיים, שאינם מייצגים עוד את הציבור הישראלי בכלל, ואת המחנה הלאומי (פעם המחנה הליברלי־לאומי) בפרט.
ההבחנה בין שופטים שמרנים לליברלים, והגדרתם של האחרונים כנציגי השמאל הקיצוני שאינו מצליח להיבחר בבחירות ולכן שולט דרך מנגנוני ה”דיפ סטייט” (שאוחזים במערכות המשפט, שירות מדינה והתקשורת), שינתה את הבנות היסוד של הדמוקרטיה. שקד כביכול רק מייצגת נאמנה של הוויכוח בין אקטיביזם שיפוטי ופורמליזם. לכן, כאשת ימין שמרני, היא רק מבקשת כביכול להחזיר עטרה ליושנה, ולא, חלילה, לחולל מהפכות. אולם, ההבחנה הזאת אפשרה פוליטיזציה של השיח. לפיו, מצד אחד של המתרס הדמוקרטי מתייצבים העם ונבחריו, ומנגד, אויבי שלטון העם – השופטים, עובדי המדינה, הנשיא, האופוזיציה, האקדמיה וכל מי שביקורת דמוקרטית היא נשמת אפו.
אלא שעריצות הרוב היא היא הסכנה המרכזית. הממשלה הנוכחית מבקשת למחוק את האיזונים והבלמים במערכת לטובת אמת אחת יחידה: העם בחר בנו - ולכן כל מי שדבר ביקורת בגרונו הוא אויב העם. שקד, נציגת מפלגה לאומית־דתית שלה 8 מנדטים, כלומר מייצגת כ־6% מהציבור, מנסה לעצב מחדש, כראש חץ אידיאולוגי, את כללי המשחק הדמוקרטיים. המאבק המרתק על עצמאות המערכת המשפטית אינו אלא פרק אחד במלחמה הניטשת על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית.
הכותבת היא מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית