לא מתלוננות? אם תנגישו את המערכת, תבינו את מכת ההטרדות המיניות

לאחרונה, עם המשך הקמפיינים #METOO ו- #למהלאהתלוננתי, עולה נושא ההטרדות המיניות לשיח הציבורי. 95% מהנשים טוענות שעברו הטרדה מינית אך החליטו לא להתלונן. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר בנתון מדאיג ביותר, ובמיוחד כאשר עוצרים לחשוב על הסיבה לבחירתן של הנפגעות לא להתלונן.

בכתבה שפורסמה במעריב מצוטטת אוה מדז'יבוז', מנכ"לית הרשות למעמד האישה, את הסיבות לכך שהנפגעות לא מתלוננות. הסיבה המרכזית אותה מעלה מדז'יבוז' היא חוסר האמון של הנשים המוטרדות כלפי מערכת אכיפת החוק. מה שאמרה מדז'יבוז' פגע בול בנקודה הרגישה. מדובר בסיבה מרכזית, כואבת וחשובה, ולאור דרך הייסורים שעוברות נפגעות תקיפה מינית וההשפלות שהיו, במקרים רבים, מנת חלקן של מי שאזרו אומץ והעזו להתלונן, אפשר להבין את החשש. 

ואם הזכרתי את הבחירה להתלונן, צריך להבהיר שתלונה כשלעצמה היא צעד אמיץ, הדורש כוחות נפש עזים עוד לפני שהנפגעת יודעת דבר על החוויה אותה היא הולכת לעבור. לעיתים היא לוקחת את עצם ההכרה של האדם בעובדה שעבר פגיעה תקופת זמן ארוכה ומתישה, לאחר שזו מגיעה, מצטרפים אל ההכרה החשש, הבושה והמחשבה על מה יחשבו האנשים סביב ואיזה ביקורת תקבל הנפגעת אם תבחר לקום ולעשות מעשה בנדון.
 

מערכת אכיפת החוק מגנה על עצמה בטענה שהדבר נועד להגן על תלונות שווא, אך לפי כתבה שפורסמה לאחרונה, בשנים 2014-2010 נפתחו 3,608 תיקים בגין אונס  - מתוכם פחות מאחוז אחד (0.8%) נסגרו מחוסר אשמה. למרות האחוז הזניח הזה, אנו נתקלים שוב ושוב באנשי ציבור וגופי תקשורת המתעקשים להציג את תלונות השווא כמגפה ולציין כי "זוהי תקופה מפחידה להיות גבר". גם כאן הנפגעות מוצגות כאשמות, כמי שמאופיינות בתכונות של "היסטריה נשית" ו"יציאה מפרופורציות", וכאשר הדבר מגיע מכל הכיוונים, אנשי ציבור, גופי תקשורת ועוד, לא ניתן לצפות שבחורה שעברה תקיפה מינית תבחר להגיש תלונה.

ללינץ' הציבורי שעוברות חלק מהמתלוננות, הטענות המושמעות כלפיהן על ידי אנשי ציבור בארץ ובעולם והחקירות המשפילות בהן מוצגות הנפגעות כאשמות, אין הצדקה ממשית. המערכת נדרשת לסגל לעצמה הבנה ואמפתיה מינימלית כלפי הנפגעות שחוו טראומה מזעזעת בפני עצמה, וההליך אותו הן צריכות לעבור בכדי להגיש תלונה דורש מהן לפשוט את עורן ולעבור חוויה נוראית בה הן מוצגות כאשמות. סיוט שכולל בתוכו שאלות כמו "מה לבשת כשהותקפת", שאלה שהיא כבר מזמן לא רלוונטית ולא לגיטימית לנושא. אז איך נוכל להיות מופתעים מכתבה בה כתוב שחלק כל כך גדול מנפגעות תקיפה מינית בוחרות "לחסוך" מעצמן את הבושה וההשפלה הבלתי נתפסת שאליה אנו עדים בכל כך הרבה סיפורים שונים?
 

כיום, בשנת 2018, בעולם כה מתקדם, אני מאמינה שהגיע הזמן לשנות את היחס אותו מקבלות המתלוננות ולייצר מערכת בה כאשר נפגע או נפגעת תקיפה מינית בוחרים לגשת והתלונן, הדבר יתקבל בזרועות פתוחות. מובן, שאין להתעלם מהעובדה שבצד השני יש אדם ואין ספק שיש לאשש את טענתה של הנפגעת, אך החקירות צריכות להיות נעימות, מקבלות ובטח שלהשפלה והצגת המתלוננת כאשמה לא צריך להיות מקום בתוך הליך הגשת התלונה.

אין ספק שניתן לראות שיפור בגישת החברה כלפיי נפגעי ונפגעות תקיפה מינית בעידן ה#METOO, אך בתור בחורה במדינת ישראל, אין ביכולתי להישאר אדישה למתרחש יום יום בין כולנו, בכל האוכלוסיות ללא כל חתך ממיין בתופעה הנוראה של ההטרדות המיניות, והמעט שניתן לעשות כאזרחים פה במדינה הוא לדרוש שהמערכת תפתח את דלתה לתלונות ותהיה גוף מחזק בתוך התופעה ולא גוף מדכא ומשפיל.

השינוי האמיתי באחוזי הגשת התלונות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית יגיע כאשר גם מערכת החוק תשנה את גישתה לנושא ותהפוך להיות מערכת נגישה, בה יש יכולת לכל אדם להרגיש בטחון לגשת ולהתלונן ובתור כל זאת, לקבל תמיכה, חיזוק והבנה.