גם בחיי השגרה שלנו זורם מידע שקרי ברשתות, אבל כשמדובר בענייני ביטחון ובמיוחד, ביקר מכל, בחיי אדם, אנחנו עדיין מצפים לזהירות מסוימת ולאחריות. אלה ציפיות שווא. הרי אי אפשר לשנות את ה”תרבות” הנהוגה בכל ימות השנה רק מפני שהתרחש אירוע ביטחוני חשאי. ישראל היא מדינה קטנה. זה כוחה וגם חולשתה. תעשיית ה"מפה לאוזן" הישראלית שנתקלנו בה במלחמות קודמות ובאירועים חריגים קיבלה תנופה מחודשת בעידן האינטרנט. מידע שפעם עבר באיטיות מתפזר עכשיו בפרקי זמן קצרים ובתפוצות גדולות. זוהי תופעה כלל־עולמית, אבל במקרה של ישראל היא מקצינה.
בעבר הרחוק היה אפשר לנהל את המידע. בתקופתי כדובר צה”ל, כולל מלחמת המפרץ, יכולה הייתה מערכת הביטחון, באמצעותי, לנהל משטר של מידע; מתי, איך וכמה ידע הציבור בנושאי ביטחון. לא היה בכך בהכרח שימוש לרעה, אלא דרך להבטיח כי המידע שהציבור מקבל יהיה מהימן, מבוסס ובדוק. כך נשמרה דרגה גבוהה יחסית של אמון הציבור בצבא ובמערכת הביטחון. במלחמת המפרץ הציבור ידע, וכך גם לימדו מחקרים, כי המידע שמגיע אליו בא ממקור רשמי, בדוק, ושניתן לאמץ אותו בעיניים עצומות.
באותה העת גם אפשר היה להקפיד על שמירת מידע צבאי־ביטחוני באמצעות הצנזורה הצבאית. למרות אי־הנוחות שבדבר, הסכימו כלי התקשורת הישראליים למשטר הצנזורה שהיה עדיף בעיניהם על חקיקה. כיום שתי המערכות הללו התמוטטו לחלוטין. השבוע פנתה הצנזורית הראשית, תא”ל אריאלה בן־אברהם, וביקשה כי הציבור יתחשב ברגישות של המידע המתגלגל לפניו וינהג בזהירות. הצנזורית הראשית יודעת שאין לה דרך לאכוף צנזורה על הרשתות החברתיות. בנוסף, כלי התקשורת ההמוניים, כמו רדיו, טלוויזיה ותקשורת כתובה, מוצגים באור מגוחך נוכח המידע המציף את הרשתות.
על רקע התנאים הללו, וכדי להתאים עצמה למציאות החדשה, יש לערוך רפורמה במידע הצבאי, הן במערכת הדוברות הצבאית והן בצנזורה. האמרה הישנה “אם אינך יכול להילחם בהם, הצטרף אליהם” - נכונה יותר מתמיד. אם הדובר יתעקש להמתין עד לאיסוף כל המידע, הוא יישאר הרבה מאחור. אם הצנזורה תמנע מכלי התקשורת לפרסם מידע זמין ברשתות החברתיות או תנסה לתקוף את הרשתות הללו, היא תיראה אנכרוניסטית.
בידיעה ברורה שצפויות לנו מערכות נוספות, חייבים שני גופי התקשורת הללו לבדוק את עצמם מחדש. מהר מאוד הם יידרשו למבחן חדש, וכדאי שיהיו מוכנים לו.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם המחנה הציוני. שימש בעבר כדובר צה"ל