הדיפלומט המצרי תחסין בשיר, מקורבם של גמאל עבד אל־נאצר ואנואר סאדאת, נהג להתלונן בפני ידידיו הישראלים על הציפיות שלהם מיחסי השלום. "אתם רוצים שהשלום יביא לכם גם אהבה", אמר בשמץ לגלוג. רומנטיקה וחום הם מבקשים, הישראלים האלה, בעוד שהמצרים, כך לפי תפיסתם, בכלל רצו משהו אחר.
בשיר, שגריר מצרים בליגה הערבית, ואחר כך בקנדה, שימש דובר בלתי רשמי לנשיא סאדאת. אדונו כינה את נסיכויות המפרץ "מדינות ג'לטין", ואילו הוא, בשיר, כינה אותן "שבטים עם דגלים". מצרים של שנות ה־70 הייתה בשיאה, ומדינות המפרץ קטנות ולא חשובות. אבל איך שגלגל מתהפך לו. ישראל, שחיפשה אהבה אצל המצרים ומעולם לא מצאה כמותה, הולכת עכשיו ומנסה את מזלה אצל השבטים עם הדגל. השבטים נענים בחיוב, כי זו דרכם לעודדה להדק את המצור על טהרן. אבל הם לא מאבדים את הראש.
הסיכוי שמכל זה תצא פריצת דרך ממשית, כלומר יחסים רשמיים עם מדינה ערבית במפרץ, אינו גבוה. על פי הפרסומים בעבר, המדינות האלה כבר מקבלות מישראל מה שהן צריכות בלי נורמליזציה. מילא הבעיה הפלסטינית. לא בגללה אינם ממהרים לחמם יחסים. המחסום שלהם הוא פנימי. הסכם שלום עם ישראל יקומם עליהם את הרחוב שלהם עצמם. בשיקולים של רווח והפסד, זו השקעה בלתי כדאית.
כל המאמץ הזה, לקרב לירושלים את בירות המפרץ, נעשה בלית ברירה. איראן מאחדת את כולם נגדה. אבל בחדרי חדרים תשמעו לפעמים אמת אחרת. רבים בצמרת הביטחונית והמדינית בישראל חושבים כי היריבות עם איראן היא החמצה גדולה. כי טהרן עדיפה בהרבה כידידה על פני השבטים עם הדגל. כי לא יכולנו לעשות הרבה, אבל לו יכולנו, היינו בוחרים בפרסים ולא בערבים. אירוני מאוד לומר זאת דווקא עכשיו, כשאיראן מסתמנת כיעד ההתנגשות הבא של צה"ל בסוריה. אבל לו היה באפשרותנו לבחור ידידים מבין שני המחנות במפרץ, היו רבים מקובעי המדיניות בישראל בוחרים באופציה המפתיעה, ומחליטים על טהרן בלי לחשוב פעמיים.
הריחוק והעוינות שהתפתחו בין ירושלים לטהרן היקשו עלינו להכירם היטב. הם אמנם אויבים מרים, אבל פחות פנאטיים משכניהם הסונים, ואינם מרושעים כמותם. האיראנים מתוחכמים באופן שמזכיר את היהודים, והתנהלותם המדינית והביטחונית נוטה לעורר הערכה אצל המתבונן. במסורת השיעית יש מקבילות רבות להיסטוריה היהודית. אין זה מקרה, שעוד לפני שהיה כאן שלום עם מצרים, היו יחסים עם איראן. אולי יום אחד גם יהיו.
מדינת העם היהודי
לפני שנה וחצי הגישה חברת הכנסת קסניה סבטלובה (התנועה) הצעת חוק להכרה ברצח העם היזידי. בהצעתה נקבע כי מדינת ישראל תכיר ברצח ותציין אותו מדי שנה ב־3 באוגוסט. באותו תאריך, לפני שלוש שנים, החל הפוגרום ביזידים שביצע דאעש. שר החינוך, לפי ההצעה, רשאי להורות על שילוב הנושא בתוכנית הלימודים, וראש הממשלה רשאי להורות על קיום עצרת מרכזית. זהו צעד סמלי, שנועד לחנך את הנוער ובכלל לגלות סובלנות לסבלו של האחר, לחבק עם שסבל רדיפות, וגם להעניק מעט יחסי ציבור טובים למוסר היהודי, הסובל באחרונה מבעיות תדמית קשות.
ההצעה הובאה להצבעה טרומית, וביום רביעי שעבר נדחתה בטרם תגיע לקריאה שנייה ושלישית. נציגת הממשלה, סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, נימקה זאת בכך שהאו"ם טרם הכיר בטבח היזידי, אז מדוע שנקפוץ אנחנו. בתגובה תהתה ח"כ סבטלובה, כיצד האו"ם המושמץ הופך פתע לאורים ולתומים.
אין זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל מתעלמת מסבלם של היזידים. במהלך קרב ההישרדות שהם ניהלו מול דאעש הפנו מנהיגיהם בקשה לישראל לעזור להם באספקת נשק בתמורה לידידות. ירושלים לא הגיבה. מאחורי ההסתייגות הישראלית מסתתרת סולידריות עם האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק.
הכורדים היו פטרוניהם של היזידים והגורם החמוש העיקרי שהיה מוצב באזורי המגורים שלהם בהר סינג'אר. ב־3 באוגוסט אותה שנה, עם פלישת דאעש להר, עזבו המיליציות הכורדיות את היזידים והפקירו אותם לגורלם. עבור היזידים, התאריך הזה איננו רק ראשיתו של הפוגרום אלא גם יום הבגידה.
בכוחו של הסיפור הזה לחולל דיון גם בסוגיה אקטואלית במיוחד כיום. האם נכון לכנות טרגדיה לאומית של אחרים "שואה"? יהודים וישראלים מתקוממים וטוענים כי שואה הייתה רק אחת. ייחודה בכך שהתליין שלל מן הקורבן את זכות קיומו, וכך הצדיק את השמדתו. הנאצים חשבו שיש לאבד את היהודים, כי העולם בלעדיהם יהיה טוב יותר.
אלא שאת האידיאולוגיה הזו יישמו גם אנשי דאעש. הם סימנו לעצמם את אויבי האנושות והחלו להשמידם. אחלאס חד'ר, יזידית שנשבתה בידי דאעש ונמכרה לעבדות, סיפרה לי באוגוסט 2016 על הפוגרום הפרטי שלה. לדבריה, אנסיה ושוביה מקרב חמושי הארגון לא חדלו להאשים את בני עמה בכפירה. "גיליתי שאחד מהם הוא בן הכפר שלי. יום אחד הוא בא לאנוס אותי. התחננתי אליו, 'אל תחלל את הכבוד שלי'. הוא ענה: 'את כופרת, את לא בן אדם. אתם והנוצרים, צריך להשמיד אתכם'".
לפחות עשרת אלפים יזידים נרצחו בידי דאעש בפוגרום ההוא, ואלפים הופרדו ממשפחתם ונמכרו כעבדים בשוק. ככל שחולף הזמן, מתגלים עוד קברי אחים, והמספר עולה. אין חולק כי שואת יהודי אירופה הייתה גדולה הרבה יותר. מיליונים הוכחדו בה. מכונת ההשמדה הייתה שיטתית. היא נהגתה בידי מדינה ריבונית, ופעלה שנים ביעילות רבה וחוצת גבולות.
אז שואה הייתה רק אחת, ברם בטרגדיה היזידית היו מרכיבים שואתיים. אומנם מניינם קטן יותר (רק מיליון נפשות בכל העולם), וקורבנותיהם אינם מיליונים, אבל גם הם הוצאו להורג מאותה סיבה בדיוק. כי הצורר ראה עולם יפה יותר בלעדיהם.
מדינת העם היהודי קנאית, ובצדק, לזכר השואה. מי שמכחיש את קיומה, או מרכיבים בקיומה, זוכה ממנה לקיתונות של בוז והוקעה. אבל באותו זמן היא מעניקה גיבוי להכחשת אסונם של אחרים. במשך עשרות שנים נענו ממשלות ישראל לציפייתה של טורקיה מהן להכחיש את חלקה בטבח הארמני. רק כאשר התרופפו היחסים בין ירושלים לאנקרה, נזכרה ישראל בסבלם של הארמנים ופנתה לגלות בו עניין. היא לא עשתה זאת מתוך עמדה מוסרית, אלא כדי לנגוח בפרצופו של ארדואן. לפי הנוסחה הזו, ישראל תכיר בטבח היזידי רק אם הכורדים יפנו גב לירושלים, ולא משום שנטבחו. וכל זה בעודנו מתפלאים כל פעם מחדש, כיצד לאורך שנות אסוננו העז העולם לשתוק.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל