זה שנים אני עוקב אחרי הופעותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעת שהוא מדבר בנושאים מדיניים. נאומיו הם כתב חידה אפוף סימנים. לכל השומע ברור כי יש דברים שהוא משתוקק לספר לנו, האזרחים, אבל נמנע מסיבות של ביטחון מידע. מכיוון שכך, הוא מסתפק במועט, ונוהג להשמיע רמזים. ניסוחיו קפדניים, שפתו גבוהה ומדויקת, והוא אינו שולף את רמזיו אלא בוחר אותם מראש. לפרקים אפשר לדעת מה מסתתר מאחוריהם. לפעמים לא.
ביום שלישי שוב יצא נתניהו לציבור והכריז על המבצע להשמדת המנהרות בגבול לבנון. אחרי שהראה את הסרטון שבו פעיל חיזבאללה מתגנב למנהרה ונס על נפשו, אמר נתניהו פעמיים כי בסיפור הזה רב הנסתר על הנגלה.
אין הרבה דרכים לפרש את המשפט הזה. חלקו הנסתר של המבצע הזה נוגע לשותפיו הסמויים. ישראל איננה לבדה במערכה מול חיזבאללה, והמערכה הזו איננה עומדת בפני עצמה. היא חלק מקמפיין בינלאומי נרחב לצמצום פעילותה הצבאית של איראן ושל בעלת בריתה הלבנונית. את המסע מובילה ישראל, אבל היא איננה לבד. המצור, כמו כל מצור, מנוהל בשלל כיוונים. חיסול המנהרות הוא קיצוץ רגלה האחת של חיזבאללה. במקביל לו, פועלת ישראל זה יותר משנה להכות באיראנים בסוריה. במקביל היא גם הצליחה לרתום את ארה"ב למוטט את הסכם הגרעין עם איראן, ולהפוך את הקערה על פיה בהטלת סנקציות מסחריות ובנקאיות עליה.
ישראל אומנם מובילה את הקמפיין, מנסחת את כלליו ומתאמת בין איבריו, אבל ארה"ב היא אגרוף המחץ שלו. אפשר לדמותו למסע בים של אונייה גדולה בידי ספינה גוררת. החלק הנסתר שעליו רומז ראש הממשלה הוא המדינות הנוספות ששותפות לו, פרט לארה"ב. מדובר במדינות ערביות, חלקן נטולות יחסים רשמיים עם ישראל, ובמדינות שאינן ערביות. השותפות הזו הופכת את הפעילות נגד איראן וחיזבאללה בגבול לבנון, בסוריה ובמקומות נוספים למבצע בינלאומי אחיד.
אתם מוזמנים לחבר את פרטיו של הפאזל ולהרכיב את התמונה. למשל, אותה שיחת טלפון של ראש הממשלה לבית הלבן, שבו הפציר בטראמפ לא לפגוע ביורש העצר הסעודי אחרי רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י, כי סעודיה היא נכס אסטרטגי. זו הייתה הדלפה נדירה של ה"וושינגטון פוסט", שהוציאה מהארון סופית את יחסיה החשאיים של ירושלים עם ריאד, ולימדה על טיבם.
המזרח התיכון הוא ג'ונגל, ואין בו ארוחות חינם. אם נתניהו תרם במשהו להצלת מוחמד בן סלמאן מציפורניו של טראמפ (ואין זה משנה מדוע החליט טראמפ לבסוף לזכותו), משמעות הדבר היא כי ישראל זקוקה ליורש העצר הסעודי. היא זקוקה גם למנטור שלו, יורש העצר של איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד. גם לבחריינים. וגם למנהיגים אחרים.
המדינות האלה רואות הזדמנות לטלטל את איראן ולהכותה, ולכן הן הימרו על התקרבות לישראל. ההתקרבות הזו עשויה להגשים להן את החלום הרטוב ביותר, להחליש את האיום הגדול על קיומן. במדרג העדיפויות בין שני אלה, החרם על נורמליזציה חשוב להן הרבה פחות. עם כל הכבוד, פלסטין יכולה לחכות. וממילא הפלסטינים עצמם, כך נראה לעתים, לא החליטו מה הם רוצים מישראל.
תסריט הוליוודי
שנתיים אחרי שהבינו כי המערכה להפלת משטר הבעת' בסוריה נכשלה, מצאו מדינות המפרץ הסוניות הזדמנות להחליש את המחנה האיראני באמצעים אחרים. התמזל מזלן, ובוושינגטון אירע מהפך, ולבית הלבן נכנס נשיא שהתמסר למערכה בכל לבו. את המלחמה הצבאית, הגסה והמכוערת, שניהלו נגד בשאר אסד לבדן, החליפו במערכה נסתרת, מתוחכמת ורב־ערוצית. לשם כך הן משחו את ישראל כמפקדת עליהן, ונתנו לה את ברכת הדרך.
כיום, בכל פינה שבה נאבקת ישראל באיראנים - בזירה הצבאית, הכלכלית, המשפטית או הדיפלומטית - עומדות לרשותה בעלות בריתה הזמניות מקרב מדינות האזור. כאשר חסן נסראללה אומר כי מזימה ציונית־אמריקאית נרקמה נגד ציר ההתנגדות, ומחרף ומגדף את הבחריינים והסעודים - הוא לא טועה. מסע חוצה גבולות מתנהל נגדו ונגד נותני חסותו בטהרן, ומצוי בעיצומו. המסע הזה מנוהל בעיקרו מירושלים ומתל אביב.
כיצד עשויה לתרום סעודיה, או איחוד האמירויות, או אחרים, למערכה בהובלת ישראל לצמצום הפעילות הצבאית של איראן בסוריה, בלבנון ובמקומות אחרים? הפעילו את הדמיון. הכלל הוא כזה: המציאות תמיד מרחיקת לכת, מסעירה ומפתיעה מזו שינסחו טובי התסריטאים של הוליווד.
יום התשלום
אתמול נחת בנתב"ג הבלדר הקטארי מוחמד אל־עמאדי עם מזוודות הדולרים. 15 מיליון דולר במזומן, שמיועדים ל־28 אלף פקידי ממשל בעזה ולעוד חמשת אלפים משפחות נזקקות. מנתב"ג הוא המשיך למחסום ארז ומסר את המזוודות בידי אנשי חמאס. הזכאים יוזמנו לקבל את שכרם בבתי דואר ברצועה, לפי תלושי זכאות שנשלחו אליהם.
עמאדי ישהה ברצועה כדי לחזות בחלוקת הכסף, ואז ימריא חזרה לארצו. יהיה זה המשלוח השני מבין שישה שנכנס לרצועה במסגרת ההסכם המרובע בין ישראל, קטאר, חמאס ומצרים.
במקביל, מממנים הקטארים סולר לתחנת הכוח בעזה, שנרכש בישראל ונכנס במכליות דרך מעבר כרם שלום. תוקף העסקה לשישה חודשים, והוא יפוג בסוף אפריל. עד אז, מקווים הצדדים, יימצא מנגנון קבוע.
בחודשים האחרונים כתבתי כאן בהרחבה על המגעים העקיפים בין ישראל לחמאס. המגעים האלה ידעו עליות ומורדות. עכשיו, כמעט חודש וחצי אחרי החתימה על ההסכם, אפשר לברך על הצלחתו. לעת עתה, כמובן. מכאן יכולים שני הצדדים להוליכו לכל כיוון שירצו. ברצותם, ישובו להתקוטט. ברצותם, ישדרגו או יאריכו אותו.
אין לדעת מה תוליד 2019 בגבול עזה, אבל דבר אחד ברור. שני הצדדים התפשרו היטב בעסקה הזו. השבוע האשימה יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, כי העברת מזוודות הדולרים לחמאס היא מעשה של פאניקה. בעזה, לעומת זאת, טוענים כלפי חמאס כי היא נכנעה לישראל והשביתה את נשק הבלונים, משום שדאגה רק לעצמה.
בשני המקרים הביקורת נכונה. חמאס אכן דאגה לעצמה, וישראל העניקה לחמאס כסף מזומן ביד. אבל עובדה היא כי מאז 1 בנובמבר, לא הוצת שדה בשטח ישראל, ולא נהרג אף מפגין פלסטיני.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]