את ההחלטה הקשה ביותר בחייו קיבל שמחה רותם, הלא הוא קאז'יק, מגיבורי מרד גטו ורשה, כשהיה בסך הכל נער בן 19. במרד שפרץ בגטו ב־19 באפריל 1943 קאז'יק היה קשר שהתרוצץ בין הבונקרים והכיר היטב את תעלות הביוב. כשהגיעה העת לחלץ מהגטו הבוער את עשרות הלוחמים ששרדו, הוטל על קאז'יק להובילם בתעלות הביוב אל הצד ה"ארי" ומשם למסתור ביערות.
כ־30 לוחמים הביא קאז'יק אל פתח הביוב ברחוב פרוסטה, שם המתינה להם משאית שחברי מחתרת השתלטו עליה. כשהסירו את מכסה הביוב והחלו לצאת בזה אחר זה, התקהלו סביבם פולנים סקרנים רבים והיה חשש שבכל רגע יגיעו הגרמנים ויקטלו את כולם. לכן כשפסקה יציאת הלוחמים היהודים מפתח הביוב, פקד קאז'יק: "זזים!", אף שקבוצה אחת טעתה בדרכה ולא הגיעה אל היציאה.
"ברגע שהמכונית זזה", מספר קאז'יק בספרו "ובתוכי העבר", "פקדה עלי צביה לובטקין לעצור ולהמתין לחברים שהבטיחו לחכות להם. עניתי שאסור לנו להתמהמה כי הגרמנים עלולים להופיע בכל רגע. כשהגענו ליער אמרה לי בזעם 'הייתי יורה בך'. 'אין בעיות', השבתי, 'אני אירה בך ואת תירי בי ונגמר העניין'".
צביה לא ירתה כמובן וקאז'יק עלה ארצה ב־1946, לחם במלחמת השחרור, הקים משפחה ומת שלשום בגיל 94. הוא זכה לעיטורים ולכבוד רב, ובוורשה נקבע גם לוח זיכרון ליד המקום שבו חילץ מן הגטו את חבריו למרד.
בשנת 2000 אירח קאז'יק בביתו בשכונת אבו־תור בירושלים את חברו מארק אדלמן, שהיה בין המורדים שנמלטו מהגטו באותו בוקר גורלי ב־1943. השניים שתו הרבה וסיפרו מעט. על המרד ועל הידיעה הברורה שאין להם כל סיכוי מול הגרמנים שכבשו את כל אירופה. "ידענו שהגרמנים יהרגו אותנו", הם אמרו לי, "אבל רצינו למות עם נשק ביד".
באמצע השיחה השתתק לפתע אדלמן. עיניו מלאו דמעות והוא ביקש מקאז'יק עוד קוניאק. שתקנו יחד שעה ארוכה, ואז נפרדנו. אדלמן חזר לפולין, שבה נשאר אחרי המלחמה כי היה אנטי־ציוני, וקאז'יק ביקש ממני לפעמים טרמפ כשהיינו מוזמנים שנינו לאירוע כלשהו בבית שגריר פולין בהרצליה. לא תמיד שוחחנו בדרך על השואה או על המרד בגטו. פעם אחת אפילו התווכחנו כל הדרך איזה דג טעים יותר – דניס או פורל. צדקת, קאז'יק, הדניס טעים יותר.
הכותב הוא מגיש יומן הבוקר
בכאן ב'