כשפיתחו את מבחן המיצ"ב בתחילת שנות ה-2000 הוא בא ממקום טוב ובדרך הוא סטה מדרך הישר. הוא נבנה ככלי שמאפשר לכל בי"ס תמונת מצב של הדברים בהם הוא חזק או חלש על מנת שהוא יוכל לשפר את עצמו, זה היה כלי להערכה מעצבת. ברגע שהגיעה הדרישה שהממצאים שלו יהיו חשופים לקהל הרחב ברמת פרסום שמות בתי הספר, כשזה הפך למידע פתוח לכל, זה איבד מהתוקף שלו. מהערכה מעצבת שאמורה לשפר זה הפך להערכה מתקנת שמדרגת אותך על סקאלה מי יותר טוב ומי פחות טוב.
המיצ"ב, שנולד ממקום פרודוקטיבי וממקום שמקדם את המערכת, הגיע למקום שהיום לעניות דעתי לא עושה טוב למערכת ובמקום שישפיע ויעזור, בתי הספר נלחמים ברייטינג שלו ומוכנים לעשות הרבה דברים לא לגיטימיים כדי להגיע לשם. הסיפור על הטיית נתונים לא חדש, ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה במשרד החינוך) פתאום שמה לב לאיזה נתון אבל אנחנו כבר שנים שומעים על כל מיני תופעות מכל מיני סוגים: החל מזה שהתלמידים החלשים מתבקשים לא להגיע לביה"ס ביום הזה או ילדים שעוזרים להם במבחן. הכלי שהיה אמור לשרת מטרה אחת בעצם היום כבר לא ממש משמש אותה.
במידה מסוימת במצב הנוכחי המיצ"ב קצת איבד ממטרתו, משרד החינוך מאוד נהנה להראות את הגרפים והאחוזונים שלו אבל בפועל הוא לא משתמש בזה על מנת לעצב מדיניות. הילדים האלה שהוצאו לכיתות קטנות מותאמות ועזרו להם בקריאה כדי לענות על שאלות במתמטיקה ובאנגלית, זה עלול להצביע על בעיות שיש להם באוריינות שפה ולכן היכולת שלהם לפתור את המתמטיקה היא קטנה. יכול להיות שהמדיניות צריכה להיות לטפל בהבנת הנקרא, הוצאת מסקנות מתוך טקסט, מיומנויות שחשובות ולאו דווקא לטפל במתמטיקה.
היום מאוד מקובל שמערכות חינוך מודדות את עצמן - אפשר להחליט לעשות מיצ"ב אחד ולא שלושה, לעשות באופן רנדומלי, לא כל הארץ נבחנת באותו המבחן אלא בכל שנה בתי ספר אחרים עולים בגורל ואז מונעים את כל העניין של ללמד לקראת המבחן ולשרוף זמן למידה יקרה כדי לקבל ציון גבוה יותר במבחן. אפשר למצוא מנגנוני הערכה אחרים ולצד זה להגיד שכל בי"ס יקבל את התמונה שלו ויקבל ייעוץ לבניית תוכנית עבודה כדי לטפל בנקודות החולשה וללמוד איך לקדם את המערכת.
פרופסור תמר אריאב, נשיאת מכללת בית ברל