דוח משרד הרווחה חושף נתונים קשים, המעידים על מספר עצום של ילדים בסיכון. אבל הבעיה הגדולה עם הנתונים היא לא רק המצוקות האדירות של כל אותם ילדים הסובלים מהתעללות מינית, אלימות והזנחה, אלא גם המצוקות האדירות של מערכת הרווחה בישראל והיכולות המוגבלות שלה לספק לילדים הגנה וטיפול.
ילדים שנמצאים בסיכון בביתם, לא יכולים להגן על עצמם, ולעתים קרובות גם לא יכולים לזעוק לעזרה. לכן צודק שר הרווחה כשהוא אומר שהציבור צריך לגלות ערנות ולמלא את חובתו המוסרית והחוקית לדווח על חשד להתעללות בילדים.
עם זאת, האחריות לא יכולה להיות מונחת רק לפתחו של הציבור. למשרד הרווחה ולממשלה, באופן כללי, יש אחריות. אם לא יהיו מספיק תקנים שיותאמו לצרכים הגדלים ולא תהיה תוספת משמעותית של כוח אדם, לערנות של הציבור לא תהיה הרבה משמעות.
כבר היום, ביותר מדי לשכות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות מצליחים לטפל רק בילדים שנמצאים על סף תהום. הגיע הזמן שמדינת ישראל תפסיק להפקיר את ילדיה החלשים והפגיעים ביותר, ותשים אותם בראש סדר העדיפות התקציבי שלה. המפלגות כולן צריכות להתחייב היום בפני ציבור הבוחרים בכלל ובפני ציבור הילדים בפרט, אף שלא ילכו באפריל לקלפי, שהן יילחמו עבורם בכנסת הבאה, יילחמו עבור תקציבים שיאפשרו הגנה אמיתית ואפקטיבית על ילדים בסיכון וטיפול הולם בהם.
הכותבת מכהנת כמנכ"לית המועצה לשלום הילד