משה ארנס לא ראה שום סתירה או ניגוד בין לאומיות לדמוקרטיה ליברלית

משה (מישה) ארנס היה לא רק חבר אישי אלא גם דוגמה עבורי, כמו גם לאחרים, למה שנציג ציבור במדינת ישראל חייב להיות. כבר מהרגע הראשון של הקמת הליכוד והתייצבותו לראשונה בבחירות, ובפרט לקראת הבחירות ב־1977 שהביאו אותו לשלטון, גישתו של ארנס הייתה חדשנית, מתוכננת ומתאימה לעידן המודרני והדבר הוכיח את עצמו, אף כי רק חלקית, בעת כינון הממשלה בראשות מנחם בגין.
 

ארנס הוכיח, בין היתר, שאזרח יכול להיות שר ביטחון מהשורה הראשונה – אולי אפילו יותר טוב מאיש צבא מקצועי – מפני שראייתו הייתה מקיפה הרבה יותר מזו של איש צבא מקצועי. אף שכיהן בתפקיד שגריר ישראל באמריקה שנה אחת בלבד, ניסיונו ודרך פעולתו היו לי לדוגמה בשתי כהונותיי בתפקיד זה כעבור כמה שנים.
 

היו בינינו הסכמות לגבי נושאים שונים ומגוונים, בייחוד בתחום הכלכלה והמינהל הציבורי, אך היו גם נקודות מחלוקת, כמו במלחמת המפרץ הראשונה, כשארנס צידד במעורבות פעילה של ישראל במלחמה ואילו אני המלצתי לראש הממשלה יצחק שמיר להימנע. היה זה הוא שהזהיר את האמריקאים מראש מפני מזימתו של סדאם חוסיין בכוויית, אך הם לא האזינו לו. 

 

גם בנושא הלביא סברתי, כמו חברי השר יגאל הורביץ, שהמטלה גדולה מדי למשק הישראלי – אך בדיעבד אולי טעיתי. כמו כן, בנושא הסכם השלום עם מצרים היינו חלוקים - הוא היה נגד ואני בעד. הוא היה איש ארץ ישראל השלמה אך המליץ על נטישת רצועת עזה. גישתו לארץ ישראל הייתה ברוח מורו ורבו זאב ז’בוטינסקי, ולא בדרכן המשיחית והקיצונית של חלק מהדמויות הפועלות בזירה הפוליטית היום, כולל בליכוד.
 

מישה היה לאומי מאוד, אבל לא לאומני, ולא ראה שום סתירה או ניגוד בין לאומיות לדמוקרטיה ליברלית על כל גווניה. מבחינה זו, גישתו למיעוט הערבי הייתה של פתיחות מוחלטת, בשונה מהגישה שהייתה נהוגה בעבר בידי מפא”י ובידי חלק גדול ממרכיבי הליכוד.