כאשר פוליטיקאים מתחייבים מראש ש״לא נשב עם״ ההוא או ההיא בממשלה הבאה, אפשר לייחס להם אחת משתי תכונות: כזבנות או נוקשות. ובפירוט: או שמכיוון שממילא אי אפשר להאמין למה שאומרים הפוליטיקאים, אין צורך להתרגש מהבטחת טרום־בחירות על מה שיקרה אחריהן. היום מבטיחים – מחר מפרים. או שמדובר בהתחייבות שצריך לקחת ברצינות. כלומר, ההוא או ההיא באמת ובתמים לא יישבו בממשלה של ההוא, בלי קשר למה שיקבעו הבוחרים בקלפיות. הם לא יישבו בממשלתו, בלי קשר לשאלה מה יהיו קווי היסוד שלה, מה יהיו התיקים שיופקדו בידם, איזו אחריות תוטל עליהם, מה יהיו תוצאות סירובם לשבת בממשלה.
כזבנות היא תכונה מגונה, אם כי מקובלת בשדה הפוליטי. נוקשות גרועה ממנה, מזיקה ממנה, הרבה יותר. פוליטיקה היא משחק דינמי, של כוחות שנלחמים אלה באלה, ואז משתפים פעולה אלה עם אלה, ושוב נלחמים, ושוב מתחברים. זו מהותה – ובמקרה של פוליטיקה פרלמנטרית היא מודגשת עוד יותר. מי שהיה יריב, נאמר, נתניהו ובנט, נאלץ לחרוק שיניים ולשבת באותה ממשלה, לקבל החלטות משותפות, לפעמים לתקופה ארוכה, ואז שוב לצאת לקרב קשה, מכוער, על קולות, ואז, אולי, תלוי בתוצאות, לשוב ולשתף פעולה. נתניהו ובנט כנראה כבר לא יהיו חברים. אבל שותפים? זה בהחלט ייתכן. לא מרצון, מאונס. המשחק הפוליטי עשוי לאנוס אותם לשבת יחדיו, גם אם הם מעדיפים אחרת.
פוליטיקאים שאינם מוכנים להסתגל לתנאים המשתנים של המשחק הפוליטי, מוצאים את עצמם חסרי יכולת להשפיע. רוצים דוגמה? קחו את 13 חברי הכנסת של הרשימה הערבית המשותפת, שכבר אינה משותפת. אלה חברי כנסת שוויתרו מראש על השתתפות במשחק הפוליטי, ועל כן תפקידם העיקרי הוא להשקיף, לבקר, לעצבן, להועיל רק מעט לבוחריהם. גם הם לא יישבו עם ההוא שכנראה ינצח. ומכיוון שזו תוכניתם, ברור מראש שוויתרו על היכולת להוון את הקולות שקיבלו למעשה הפוליטי של מקח וממכר.
יש עוד מפלגות כאלה, שנדמה שמעדיפות להשקיף ולא להשתתף. וכמובן, לא כולן ראויות לגינוי או לביקורת על התנהלותן זו. לעתים הפערים האידיאולוגיים עמוקים מכדי לאפשר שיתוף. לעתים הם עמוקים מכדי לאפשר מקח וממכר.
זה לא המצב של לפיד ושל גנץ, של לבני ושל גבאי, שחלקם כבר הודיעו ש״לא יישבו עם״ ההוא. חלקם לא יישבו איתו בכל מקרה. חלקם לא יישבו ״אם יוגש כתב אישום״. חלקם עוד מתלבטים אם להבטיח מראש שלא יישבו – חוששים מתגובת הבוחרים אם יהססו להבטיח, שהרי כל מה שהבוחרים רוצים ערב בחירות זו הבטחה מרגיעה. הם רוצים לדעת שלא עומדים לקחת את קולם היקר, ולאפשר באמצעותו את המשך שלטונו של ההוא שהם ממש לא אוהבים.
בוחרים שנותר בהם שמץ של קור רוח לא מבקשים הבטחות כאלה. הם לא מבקשים הבטחות שלא יקוימו, ולא מבקשים הבטחות שמוטב שלא יקוימו. בוחרים שנותר בהם שמץ של אמון במנהיגים שהם עומדים לבחור לא כובלים את ידיהם מראש. מה, הבוחרים של לפיד באמת מעדיפים קואליציה של נתניהו, בנט והחרדים על פני קואליציה של נתניהו, לפיד וגנץ? ונאמר שנתניהו מוכן להקים קואליציה כזאת, ולהודיע על חיתוך הקצבאות לאברכים וגיוס מורחב של החרדים, עדיין לא?
ונאמר – עכשיו שאלה למצביעי לבני – שדונלד טראמפ מניח תוכנית שלום, ונתניהו מחליט להקים קואליציה שתממש אותה, עם לבני, גנץ וכחלון. עדיין תעדיפו לא לשבת איתו? גם אם זה אומר – שוב, מצביעי לפיד – שלא יגויסו חרדים? גם אם זה אומר – מצביעי לבני – שלא יינתן סיכוי לתוכנית שלום?
מי שמבין איך עובדת פוליטיקה, יודע שיותר מכל דבר מדובר במשחק של פשרות. הבטחות מקשות להגיע לפשרות. כך שאין מנוס מהתקווה שהפוליטיקאים שלנו כזבנים.