בחמאס חיכו לרגע הזה בכיליון עיניים. 15 מיליון הדולרים הקטאריים היו אמורים להישלח מישראל ביום רביעי, אבל הג'יהאד האסלאמי החליט לשבש את התוכניות. פחות מיממה לפני שירושלים ביצעה את ההעברה הבנקאית, ירה הג'יהאד בקצין צה"ל. למרבה המזל, נבלם הקליע בקסדתו.
ובכן, זוהי עזה: מאחר שאפילו דולר אחד מהמיליונים לא הובטח לג'יהאד, הם החליטו לפוצץ את העסק. כמו בפרוטקשן. לו נהרג הקצין וצה"ל היה יוצא למבצע, בג'יהאד לא היו מזילים דמעה. להיפך. הם היו מתגאים בלקח שלימדו את חמאס, ובאבידה שגרמו לישראלים. היחסים בין השניים האלה דומים לפוליטיקה של ועד בית. יום אחד אתה בקואליציה עם השכן שלך, למחרת אתה מתכסס נגדו. השבוע השתוללו בחמאס על אחיהם הקטן. מחר ייצאו איתו לקרב.
כל סופשבוע והחבילה שלו. הבוקר הזה טעון במיוחד. אלוף (במיל') איתן דנגוט, לשעבר מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אמר השבוע, כי יחיא סנוואר יכול לטלטל את הזירה הישראלית אף יותר מקאסם סולימאני. כנגד הקצין האיראני יש לישראל פתרונות צבאיים למכביר. חמאס, באמצעים הכי פרימיטיביים, הצליח להטרידנו חצי שנה ברציפות, ונרגע רק אחרי שקיבל את הכסף. עבורם, לחלץ מישראל תשומות, או ויתורים, זה הישג בפני עצמו. הרי עד לא מזמן, ישראל ראתה כמעט בכל שקל שנכנס לשם "כספי טרור". אלא שהישגם הגדול איננו הכסף.
לפני שבועיים כתבתי כאן על "הקבינט הישראלי" של חמאס. כמה דמויות מפתח בצמרת, שמדברים עברית ועוקבים אחרינו בשפתנו. סאלח עארורי, האיש מספר שתיים בצמרת התנועה; חוסאם בדראן, המתאם לענייני חוץ שפועל מקטאר; ראש מנגנון המודיעין המסכל, תוופיק אבו נעים, וסנוואר עצמו. החבורה הזו ושותפיה פענחו את הדנ"א של נתניהו ואנשיו. הם יודעים היכן ואיך ללחוץ, ומתי להרפות. מי שעקב בשבועות האחרונים אחרי התבטאויות ראש הממשלה והשרים הקרובים לו - יואב גלנט, יריב לוין, צחי הנגבי - שמע בין השורות צלילים מפתיעים. אין זה סוף העולם, הדהדו מילותיהם, אם ייכנס כסף לרצועה. ואני אוסיף: היכונו לבאות.
פתק מהרופא
מחר בערב צפוי ערוץ הטלוויזיה הלבנוני אל־מיאדין לשדר ראיון עם מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה. תהיה זו הפעם הראשונה שבה הוא יופיע בפומבי מאז הכריזה ישראל על המבצע להשמדת מנהרות. נסראללה מרבה להופיע, ולכן שתיקתו בתקופה האחרונה גרמה להרמת גבות קלה. שונאיו בלבנון ומחוצה לה מיהרו לנצלה לצורכיהם, וייחסו לו מחלות למיניהן ושאר נגעים. נכון לעכשיו, בריאותו יציבה.
עם שתיקתו של מנהיג אין לנו, העיתונאים, כלים להתמודד. אבל הפרסומים על מצב בריאותו הם באחריותנו. ובעניין הזה חטאו רבים מכלי התקשורת בישראל, שאימצו ללא ביקורת והיסוס את טענותיו של הבלוגר הלבנוני גרי מאהר, שרקח עלילה שלמה על מצבו של נסראללה. עלילה שהקשר בינה לבין המציאות מפוקפק. לא קשה להימנע מנפילה אל הפח הזה. יש לאמץ את הכלל הראשון. כאשר המקור הוא שונאו של האובייקט, לפנינו מידע חשוד.
כשצה"ל מפגין נוכחות
ביום שישי שעבר נערך על נהר הירדן, ממזרח ליריחו, טקס הטבילה השנתי לרגל חג ההתגלות. אלפי צליינים נוצרים הגיעו למקום הידוע המכונה "קסר אל־יהוד". הפטריארך תיאופולוס, ראש הכנסייה היוונית האורתודוקסית בירושלים, ניהל את הטקס על פי כללי המסורת. המינהל האזרחי סייע בהכשרת דרכי גישה לאזור, והעניק אישורי כניסה לישראל עבור רבים מהבאים. יחידת האם שלו, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, הפיצה תמונות שתיעדו את האירוע. בתמונות נראה הפטריארך הנכבד, לצדו שני קציני צה"ל ושוטר משמר הגבול.
סביר להניח שאנשי הכמורה באירוע היו שמחים אילו לובשי המדים היו נשארים בבית. המינהל הצבאי הוא הריבון הרשמי מטעם מדינת ישראל על הפלסטינים בגדה וברצועה. לכאורה, הגיוני שנציגים מטעמו יהיו נוכחים בטקס. אבל הסיפור הזה אינו פולמוס על מעמדם המשפטי של שני הקצינים, או על השאלה אם צה"ל הוא בעל הבית החוקי או צבא כיבוש. זה דיון על יחסים. על ראיית האחר, על רגישות, ועל מגע בין חזקים למוחלשים. אם אנשי הכנסייה הם אלה שהזמינו את לובשי המדים, הם עשו זאת מתוך אילוץ מנומס ולא מרצון חופשי. תארו לכם חגיגת ראש השנה בבית הכנסת בקהיר. ליד ראש הקהילה היהודית של מצרים, או הרב שמגיע לנהל את האירוע, ניצבים שני קציני צבא מצרים. איך התמונה הזו הייתה נתפסת אצל יהודים ברחבי העולם?
אין זו הפעם הראשונה שבה המינהל האזרחי מקל ראש במעמדן של דמויות בעלות עמדה רגישה. לפני שנתיים וחצי הגיע הזמר התוניסאי סבר אל־רובייעי להופעה בעיר החדשה רוואבי ליד רמאללה. קצין הקישור שפגש במעבר הגבול בירדן הצטלם איתו בידידות. התמונה הועלתה לעמוד הפייסבוק של מתאם פעולות הממשלה בשטחים. היא התפשטה בעולם הערבי והעמידה את הזמר באור מביך. "הוא דיבר ערבית", התגונן הזמר, "חשבתי שהוא ערבי".
לפני שנה וחצי איים מתאם פעולות הממשלה דאז, אלוף יואב מרדכי, להחשיך את עזה. לפני ארבעה חודשים איים יורשו, כמיל אבו רוכון, לצמצם את מרחב הדיג מול חופי הרצועה. הכתובת לאיומים היא הנהגת חמאס, אבל הנפגעת המיידית הייתה האוכלוסייה. זו אוכלוסייה השבויה בידי מנהיגיה, ובצמרת צה"ל יודעים זאת. איומים אלה נועדו להכביד את הלחץ על חמאס, והם חלק מהמשחק העצבני במציאות השוררת ברצועה. השאלה היא מדוע הושמו דווקא בפי המושל הצבאי על השטחים. יש גופים אחרים שהדבר בסמכותם. דובר צה"ל למשל, משרד הביטחון, אפילו משרד החוץ או משרד ראש הממשלה. השימוש במתאם פעולות הממשלה בשטחים, שתפקידו היסודי לדאוג לפלסטינים ולהיטיב עמם, פוגע בכוח סמכותו על האוכלוסייה שעליה הוא מופקד.
כל אירוע כזה מזכיר לפלסטינים מיהו השולט ומי הנשלט. האחרונים אומנם נפגעים, אבל ישראל מחמיצה נקודות. היא שומטת את ההזדמנות לבנות מול הפלסטינים זרועה נקייה שתהיה עבורם כתובת, ותטפח עמם יחסי הדדיות ואמון. יחסים כאלה עשויים לעמוד לרשות צה"ל ומערכת הביטחון, בימי שגרה וגם בשעת דחק. במקרה של הארכיבישוף תיאופולוס, היה ראוי לגלות רגישות מיוחדת. ראש הכנסייה היוונית בירושלים סובל מתדמית רעועה בציבור הפלסטיני, כמשת"פ שמוכר קרקעות ליהודים. פרסום התמונה עלול לחזק את תדמיתו השלילית. טוב שהשניים לא הצטלמו עמו סלפי.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל