נורת אזהרה: המחבלים הבודדים עוד עלולים להפוך לגל של טרור

בתחילת שנות ה־90, כשגדודי עז א־דין אל קאסם היו בשיא פעילותם, לאחר החטיפה והרצח של חיילי צה”ל אילן סעדון ואבי סספורטס, קיימתי ראיון עם אסירי חמאס בכלא מגידו. לאחר הפיגוע באריאל, הדהדו בראשי דבריהם של אותם מחבלים שידיהם היו מגואלות בדם ישראלים: "אתם חושבים שתצליחו לעקור את ההתנגדות מהשורש, אבל לא יהיה פה שקט כל עוד אנחנו חיים תחת כיבוש. יש לנו חדשות בשבילכם: צה”ל הגדול לא מסוגל להתמודד עם רוח ההתנגדות.

אנחנו מכירים את הצבא שלכם לא פחות ממה שהוא מכיר את עצמו. נתקלנו בחיילי מילואים שבקושי זזים, שנראים כמו בדיחה. עשינו מהם צחוק”. דבריהם הרגיזו אותי וגרמו לי להגיב. “אז איך אתם יושבים פה, מאחורי גדרות, הרחק מהמשפחות שלכם, כשחיילי צה”ל שאתם מזלזלים בהם שומרים עליכם?”, שאלתי. 
 

הם הסבירו: “זה לא סוד, יש לכם גם יחידות מובחרות וחיילים טובים, אבל אלה שהצליחו להכניע אותנו הם מעטים ויתמעטו עוד יותר עם הזמן, ככל שהכיבוש יימשך. תביט בדפי ההיסטוריה ותראה מה קרה לאימפריות ששלטו על חצי עולם, איך הן נפלו בגלל הכיבוש. כיבוש משחית, כיבוש מחליש. אם הוא יימשך, אתם תתחילו להביא פועלים זרים שישמרו עליכם, ומצד שני, אנחנו נתחזק, נתעצם. הדור הבא של ההתנגדות לכיבוש יחריף את המאבק. בסוף אנחנו ננצח, כי אנחנו גדלים ברוח שלנו, בתעוזה, ובמקביל אתם נחלשים”.
 

יצאתי מהביקור בכלא עם המסר הזה, החד והנוקב, שהשאיר לי הרבה חומר למחשבה. עכשיו אנחנו כבר בשנת 2019. לא צריך להיות בוגר יחידה מובחרת או גנרל כדי להבין את תפקוד הכוח במהלך הפיגוע בצומת אריאל. צעיר בודד, בלי רקע בלחימה, מצליח לדקור חייל, לחטוף את נשקו, לירות בו למוות – ולברוח. אין חתירה למגע, אין הסתערות. המחבל נעלם, וטוב שחוסל זמן קצר אחר כך.