יותר מכל הוכיחו הבחירות האחרונות כי השסע העדתי חי ובועט. מפת ההצבעות הגיאוגרפית מראה בבירור: הפריפריה הלכה עם נתניהו והמרכז השבע עם כחול לבן.
ראש הממשלה יודע ללבות את השסע. במחנה המרכז־שמאל הוא זוכה בדרך כלל להתעלמות או לניסיון לראות בו חסר רלוונטיות. האפטר שוק הגיע בפיד השמאלני ברשתות החברתיות בערב החג. גולשים הצהירו כי השנה לא יתרמו למי שבחר בביבי, שנגמרה האמפתיה לתושבי הדרום ולבעיות הביטחוניות שהם ניצבים מולן. ובגדול: שתלך הפריפריה לעזאזל. דוקטרינת הפרד ומשול של נתניהו ניצחה שוב. השמאל שוב שיחק לידיה.
למרות כל האתגרים הלא פשוטים שעמם מתמודדת החברה הישראלית, ובכלל זה בריאות, ביטחון, רווחה ותחבורה, הבחירות הללו, כמו אחדות שקדמו להן, היו ממוקדות בקרב נגד האליטות הישנות. מאחורי הקרב הזה, שהתמצה בשתי סיסמאות מתנגשות, “דווקא ביבי" ו"רק לא ביבי", לא עמדו שתי תפיסות עולם מנוגדות (הליכוד וכחול לבן מציגות סדר יום מדיני וכלכלי שמרני למדי), אלא בעיקר השאלה מי ישלוט במוקדי הכוח החברתיים וייקח חלק בעיצוב הנורמות.
אם בבחירות הקודמות מוקד הכוח שעמד במרכז התחרות היה התקשורת, ובעקבות השרה מירי רגב גם התרבות, הרי שהפעם מצוי בית המשפט בלב הדיון הבוער. כמו בסוגיה של התקשורת (חוק ישראל היום), גם כאן מדובר במאבק שטומן בחובו אינטרס אישי של ראש הממשלה (חסינותו מפני העמדה לדין) ושאלות עקרוניות ועמוקות.
הפעם, אלו שאלות הנוגעות לעצמאותו ולמעמדו של בית המשפט העליון, להפרדה בין הרשות המבצעת לשופטת, ליחס כלפי שלטון החוק בכלל והחוק הבינלאומי בפרט.
בית המשפט העליון, כמו התקשורת עד לפני כמה שנים, נתפס כמוסד אליטיסטי והומוגני, שמגן בעיקר על האינטרסים הליברליים של האליטה הישנה. בחברה הרב־תרבותית הישראלית הוא מעורר בעיקר תחושות של ניכור. לכך ניתן להוסיף את ההתערבות הבוטה שלו לעתים בהחלטות שלטוניות. ככזה, הוא לא נתפס בציבור כמגן של המוחלשים, אלא ככלי לשימור הכוח של קבוצות מסוימות.
לא רק ראש הממשלה, גם הימין המתנחלי עושה שימוש ציני בסנטימנט השלילי של הקבוצות המוחלשות כלפי בית המשפט, כדי לקדם את האינטרס הצר שלו. על גל האנטגוניזם הם צועדים כעת כל הדרך אל שפיכת התינוק עם המים. הרפורמות שלוין או סמוטריץ’ מתכננים יסייעו למתנחלים לספח מיליוני פלסטינים בניגוד לחוק הבינלאומי, ולראש הממשלה לזכות בחסינות ולהימלט מאימת הדין.
המחיר עלול להיות מסוכן לכלל אזרחיה של ישראל ולכלול את אובדן עצמאותה של הרשות השופטת, תוך הכפפתה לאינטרסים פוליטיים צרים, איבוד מקצועיותה, הפרה בוטה של השוויון בפני החוק ואובדן היכולת של בית המשפט להגן על זכויות היסוד של הפרט, שבישראל אינן מעוגנות בחוקה.
מערכת המשפט בישראל זקוקה כבר שנים לרפורמה. האלטרנטיבה שעל מחנה המרכז־שמאל להציב צריכה להתחשב בצורך זה. זעקות שבר אנכרוניסטיות רק משחקות לידי השואפים לרוקן כליל את הרשות השופטת מכוחה.