מעולם לא היה תפקיד שר המשפטים כה חשוב, עד שיצר מחלוקות קואליציוניות

מסמך כוונות: לקראת כינון הממשלה החדשה עולים הטונים ומתרבות הספקולציות סביב מינוי שר המשפטים החדש. מעולם לא היה תפקיד שר המשפטים כה חשוב, עד שיצר כעת מחלוקות קואליציוניות. לנוכח הרגישות ביחסים בין המערכת הפוליטית למערכת המשפטית, נאבקות סיעות איחוד מפלגות הימין והליכוד בשאלה לידי מי יגיע התיק. 
 

ח"כ בצלאל סמוטריץ' מושך מצד אחד וח"כ יריב לוין אוחז בצד השני, ויש רק לקוות שלא יעלה הרעיון של משפט שלמה: לבתר את התיק לשניים. ואולי בכלל יהיה זה גדעון סער שיקבל את התפקיד בסופו של דבר.
 

תפקיד שר המשפטים היה מאז ומתמיד סמלי וטקסי, משום שעיקר הכוחות השלטוניים המרוכזים במשרד המשפטים לא נמצאים בידיו אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. בסופו של דבר, הוא פחות או יותר אחראי על כלום ושום דבר, אך במהלך השנים שרי המשפטים לדורותיהם רכשו מעמד של מגדלור מוסרי וערכי והיו ללוחשים על אוזני ראשי הממשלות. השפעתם הייתה עקיפה ולא ישירה, יותר מכוח אישיותם ופחות מכוח כהונתם.
 

אך בכל זאת, יש תחום אחד שבו כוחו של שר המשפטים רב. באופן מסורתי הוא עומד בראש ועדת השרים לענייני חקיקה, שהיא ועדת משנה של הממשלה, וכל הצעת חוק - בין שממשלתית ובין שפרטית - עוברת דרך המסננת שלה.
 

במשטר קואליציוני שמעצם טיבו מטשטש את הגבולות בין הרשות המחוקקת למבצעת, ועדת השרים לענייני חקיקה היא כלי חשוב של הממשלה לשליטה על הרשות המחוקקת. דרכה שולטת הממשלה הלכה למעשה על סדר היום של הכנסת. 

התוכנית של בצלאל

אחת התוכניות העתידיות של סמוטריץ' בתפקיד הנחשק היא הפיכת היועמ"ש ליועץ לממשלה ולא הקובע. רק שחבר הכנסת פשוט לא מכיר את ההיסטוריה המשפטית והחקיקתית של מדינת ישראל ושל מוסדות השלטון בה, וזה לבדו מהווה מכשול גדול למינויו לשר המשפטים. הרי בין השאר, היועץ המשפטי מחליט על חוקיות החלטות ומעשי הממשלה.
 

מאבקים בין הממשלה וראשיה לבין היועצים המשפטיים ליוו את מדינת ישראל כמעט מיומה הראשון. רבים משרי המשפטים לא אהבו את הרעיון של יועץ משפטי עצמאי ובעל סמכויות. הדברים הגיעו לשיאם בראשית שנות ה־60, במחלוקות שנתגלעו בין שר המשפטים דב יוסף ליועץ המשפטי גדעון האוזנר.
 

כתוצאה מהמחלוקות האלו, שאיימו על המשך כהונתו של האוזנר כיועמ"ש (הממשלה לא יכלה להרשות לעצמה את פרישתו, בעיקר בשל הפופולריות הרבה שלה זכה בעקבות משפט אייכמן) - החליטה הממשלה בראשות דוד בן־גוריון על הקמת ועדת מומחים מקצועית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, על מנת שתביא לממשלה הצעת החלטה בעניין תחומי האחריות שבין שר המשפטים ליועמ"ש. 
 

הוועדה גיבשה המלצות שפחות או יותר אימצו את המצב הקיים ועל פיהן "בעל הבית" במשרד המשפטים הוא היועמ"ש. בן־גוריון לא שש לאמץ את הדוח, אך בסופו של דבר הממשלה קיבלה אותו ואימצה את תוכנו בהחלטת ממשלה. 
 

ב־1997, בעקבות פרשת בר־און-חברון והסערה הציבורית שקמה בעקבותיה, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו להקים פעם נוספת ועדת מומחים, שמנתה כמה שרי משפטים לשעבר וגם את נשיא בית המשפט העליון והיועמ"ש לשעבר מאיר שמגר. זו שבה והבטיחה את מעמדו הרם של היועמ"ש ואת סמכויותיו. שוב הממשלה אימצה את הדוח, עד כדי כך שאפילו ויתרה על זכותה לבחור את היועץ המשפטי והותירה את המלאכה בידי ועדת מומחים. לממשלה נותר רק לאשר או לדחות את המלצת ועדת המומחים, שהיא ועדת איתור. 
 

כך התקבע מעמדו של היועמ"ש כאחד ויחיד בדורו. אלא שהצעת חוק בעניין טרם הובאה לכנסת ועדיין לא חוקקה, ומעמדו הנוכחי נובע מהחלטות ממשלה ומפסיקות של בית המשפט העליון.
 

שני שרי משפטים בשנים האחרונות, פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יעקב נאמן ז"ל, ביקשו לשנות את מהות התפקיד ולפצל בין תפקיד התובע הכללי לבין היועץ המשפטי לממשלה, שהוא רק יועץ. הם העלו חרס, ואין לצפות שסמוטריץ' יצליח במקום שבו שני הנפילים האלו נכשלו. אילו סמוטריץ' היה שומר על איזון ולא מציע הצעה זו, יכול להיות שהתפקיד היה מופקד בידיו, אך נכון לעכשיו זה לא נראה מעשי. אם כי נפלאות דרכי הפוליטיקה.
 

הדוגמנית בר רפאלי מככבת לרוב בטורי הרכילות ובמדורים החברתיים. רק שלאחרונה היא זכתה לסיקור רב דווקא בטורים הכלכליים, והכל בגלל המחלוקת שיש לה עם שלטונות מס ההכנסה לגבי הכנסותיה בסוף העשור האחרון. 
 

האם הסכומים שהרוויחה באותן שנים חייבים במס הכנסה בארץ? רפאלי סברה שלא, משום שלדבריה היא לא חייתה בארץ באותן שנים, ומרכז חייה היה מחוץ לישראל. שלטונות מס ההכנסה חשבו אחרת. המחלוקת הובאה בפני בית המשפט בתל אביב, וזה פסק כי עליה לשלם מס בגין אותן שנים, משום שמרכז חייה, כך על פי הפסיקה, היה בארץ. 

 

עד סוף שנות ה־90 עקרונות חוקי מס ההכנסה קבעו כי בסיס המס הוא טריטוריאלי ולא פרסונלי. כלומר, מי שחי בישראל, ללא קשר ללאומיותו או לאזרחותו, משלם מס בישראל. ומי שלא חי בישראל - לא משלם מס בישראל.
 

בראשית שנות האלפיים אימצה המדינה את עקרונות המס הפרסונליים. דהיינו, אזרח ישראלי, גם אם הוא מרוויח כסף בחו"ל אך מרכז חייו בישראל, חייב לשלם מס בישראל גם על הכנסותיו בחו"ל. כך המצב גם בארה"ב - אתה יכול לעבוד במקומות שונים בעולם, תמיד תשלם מס בארה"ב.
 

כדי לענות על השאלה המשפטית־עובדתית, איפה היה מרכז חייה בשנים הללו, הציגה רפאלי לא מעט צילומים מחייה המשותפים בארה"ב עם השחקן לאונרדו דיקפריו. השופט לא השתכנע, ובפסק דינו קבע כי האמירה שתמונה אחת שווה אלף מילים לא תמיד מדויקת, אפילו אם התמונה היא של רפאלי ודיקפריו. 
 

על פי הפסיקה המקובלת בבתי המשפט, הכלים העיקריים שבהם משתמשים השופטים כדי להשיב על שאלה זו הם לא רק התשובה על השאלה היכן האדם רואה בעצמו את מרכז חייו, אלא היכן הוא נמצא בפועל. בין היתר, בוחנים את קשריו החברתיים והמשפחתיים, ניהול כספיו, מגוריו הקבועים וחברותו בארגונים ובמוסדות שונים. גם מספר ימי השהייה במדינה משמש לאותו מבחן. אך יש גם חשיבות לכוונה הסובייקטיבית.
 

השאלה איננה פשוטה כלל ועיקר, והמחלוקת לגיטימית. זוהי מחלוקת אזרחית, משפטית ורעיונית, שבתי המשפט מוצאים לה פתרונות מפעם לפעם. כפי שפורסם, בר רפאלי איננה מתכוונת לקבל את פסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ומן הסתם הערעור יוכרע בבית המשפט העליון. וכלל לא ברור שהוא יוכרע נגדה.