יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שחל בשבוע שעבר, היה במידה מסוימת יום של חשבון נפש לגבי המחקר על אודותיה. אפשר היה לחוש, דומני, כי גוברת ההתעניינות הציבורית בפרקי השואה, ככל שהיא מתרחקת מאיתנו בסרגל הזמן ומספר שורדיה מתמעט והולך, וגם בסילופים מדעת שנעשו בחלק מהיבטיה ההיסטוריים. זה קורה לא רק בארצות שהיו אחראיות לשואה, ששיתפו פעולה עם מכונת ההשמדה, ומנסות כיום להמעיט באחריותן, אלא גם במידה מסוימת בחקר השואה אצלנו. במיוחד בהקשר למרד גטו ורשה.
19 באפריל 1943 – המרד פורץ בלב הבירה הפולנית הכבושה. הידיעות המחרידות מגיעות לארץ ישראל באיחור. ב־24 במאי כותרתו הראשית של עיתון “המשקיף” מבשרת על קרבות עזים שמתחוללים בגטו ורשה, ובתחתית מודעה קטנה. הוריי, שאיבדו את הוריהם, שנה ושנתיים קודם לכן, מזמינים את ידידיהם לברית של בנם היילוד, בבית החולים הדסה על הר הצופים. כמה סימבולי: עמוד של עיתון מצהיב, בימים כה הרי גורל לעם היהודי, בין ורשה העולה בלהבות לירושלים הנתונה במעין מצור, בין שואה לבין ראשית תקומה. עם ישראל מאבד שישה מיליונים מבניו, אך גם מכונן את עצמאותו.
מרד גטו ורשה הוא סיפור של גבורה והקרבה הרואיות, לחימה שמראש לא היה לה סיכוי – כמעט כמו הלחימה של הפלגים השונים במרד ברומאים בארץ ישראל לפני אלפיים שנה. לחימת ייאוש, שנצרבה עמוק בתודעה הלאומית, גם לשם נקמה, גם למען שמירת הכבוד הלאומי. זהו גם סיפור טראגי של פלגנות.
אז כמו היום, אויבינו – הגרמנים הנאצים או ערבים ואיסלאמיסטים, ושאר אנטישמים - אינם מבדילים אצלנו בין שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים, עשירים ועניים. אבל על סף הכיליון, חילוקי הדעות המשסעים אותנו בימים כתיקונם, בלטו במיוחד בימי המרד הנוראיים.
אחדות שורות לא הייתה בבונקרים, במרתפים ועל גגות הבתים הבוערים. כמו בעתות רגיעה - למשל במערכת הבחירות שזה עתה עברנו, בזמנים נורמליים של תקומה ועצמאות כאשר שסעים ובקיעים ניבעים בתוכנו - מסתבר שגם בעתות קשות של מצוקה ולחימה, של אובדן וייאוש, החשבון הפוליטי מכריע את הכף.
שני ארגונים, אי”ל ואצ”י, נלחמו בתעוזה, אבל בנפרד, נגד אותו צורר נאצי בגטו ורשה. ארגון אחד – מפורסם, ידוע ונלמד, הארגון היהודי הלוחם בהנהגת מרדכי אנילביץ’, מורכב מחברי תנועות שמאל והבונד, לא היה מוכן לקבל אליו בית”רים, אנשי ז’בוטינסקי, ולא היה מוכן לשתף פעולה עם האיגוד הצבאי היהודי, בפיקוד חבר בית”ר פאבל פרנקל. זלזל בהם, סגר את שורותיו בפניהם.
לימים, וכהמשך לכך, הנרטיב של מרד גטו ורשה הוצג באופן חד־צדדי. מי שמע, מי למד על אצ”י ולוחמיו? כמעט שלא היה להם זכר בהיסטוריוגרפיה של המרד והשואה. זהו אותו קיפוח של תרומת מחתרות האצ”ל ולח”י בארץ ישראל, לחירות ישראל. מיעוט התיעוד איננו מצדיק זאת.
בשנות ה־60 קם הפרטיזן והסופר חיים לזר ופרסם את ספרו “מצדה של ורשה”, ולפני עשור שנים הוציא המדינאי והמהנדס משה ארנס את מחקרו שלו, “דגלים מעל הגטו”. הספר הכה הדים והעלה לצד ביטויי זלזול וביטול, תהיות בציבור הרחב, אבל גם בקהילה המחקרית־אקדמית.
בעקבותיו, התפרסם מחקר שלישי, חדש, “גטו ורשה – הסוף”, מאת פרופ’ חווי דרייפוס, שאינה חשודה בהטיה פוליטית ימנית, ובו היא מקנה מעמד שווה לשני הארגונים הלוחמים. חוקרים נוספים החלו לבדוק את עצמם, ואף להכיר בכך שלחימתו של אצ”י, באזור כיכר מוראנובסקה, הייתה ככל הנראה העזה ביותר והיעילה ביותר בכל ימי המרד. אפילו יד ושם נערך לעדכן את התצוגה הגדולה שלו, ולהקנות לאצ”י ולגיבוריו מקום של כבוד. נקווה שהדבר יתבצע במהרה.
זה קורה גם בזכות הסרט הדוקומנטרי המעולה, “ונזכור את כולם?”, שמציג באור חדש את לחימת אצ”י במרד, אך אינו מוצג דיו. וכמה קשה היה להשיג את המימון להפקתו. יוזמתו הנוספת של ארנס המנוח - להנציח את פאבל פרנקל וחבריו בערי ישראל - כבר נושאת פרי, אבל עוד רבה המלאכה גם בתחום זה. עוד מוקדם להסיר את סימן השאלה משמו של הסרט.
אם לא בימים הנוראים ההם, כי אז בימינו, לנוכח המאבקים שעוד נכונו למדינה, נדרשת לנו האחדות כאוויר לנשימה – ולא רק בבתי העלמין הצבאיים. אולי גם בממשלה שעומדת לקום.
התינוק שנולד בירושלים, בשעה שעשן היתמר מעל הריסות גטו ורשה, כבר בן 76. את סביו הוא לא הכיר, אבל נכדיו יכולים להשתעשע עם הסבים שלהם, וגם לחוג עם כל העם את יום העצמאות ה־71. זה הניצחון האמיתי שמאחד את כולנו.